הלכות מתנות עניים
הלכות מתנות עניים. יש בכללן שלוש עשרה מצוות -- שבע מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להניח פיאה; (ב) שלא יכלה הפיאה; (ג) להניח לקט; (ד) שלא ילקט הלקט; (ה) לעזוב עוללות בכרם; (ו) שלא יעולל הכרם; (ז) לעזוב פרט הכרם; (ח) שלא ילקט פרט הכרם; (ט) להניח השכחה; (י) שלא ישוב לקחת השכחה; (יא) להפריש מעשר לעניים; (יב) ליתן צדקה כמיסת יד; (יג) שלא יאמץ לבבו על העני. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות מתנות עניים פרק א
א) הקוצר את שדהו -- לא יקצור את כל השדה כולה, אלא יניח קמה מעט לעניים בסוף השדה, שנאמר "לא תכלה פיאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג,כב): אחד הקוצר, ואחד התולש. וזה שמניח, הוא הנקרא פיאה. [ב] וכשם שמניח בשדה, כך באילנות -- כשאוסף את פירותיהן, מניח מעט לעניים. עבר וקצר את כל השדה, או אסף כל פירות האילן -- לוקח ממה שקצר או אסף מעט, ונותנו לעניים: שנתינתו מצות עשה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם). ואפילו טחן הקמח ולשו, ואפהו פת -- הרי זה נותן פיאה מן הפת לעניים.
ב) [ג] אבד כל הקציר שקצר, או נשרף, קודם שייתן הפיאה -- הרי זה לוקה: שהרי עבר על מצות לא תעשה, ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו.
ג) [ד] וכן בלקט, כשקוצר ומאלם -- לא ילקט השיבולים הנופלות בשעת הקציר, אלא יניחם לעניים, שנאמר "ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא כג,כב); עבר וליקטן, אפילו טחן ואפה -- נותן לעניים, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם). אבדו או נשרפו אחר שליקטן, קודם שייתן לעניים -- לוקה.
ד) [ה] וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה, וכן בעוללות -- שנאמר "וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט; לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י).
ה) וכן המעמר, ושכח אלומה אחת בשדה -- הרי זה לא ייקחנה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט); עבר ולקחו, אפילו טחנו ואפהו -- הרי זה נותנו לעניים, שנאמר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (שם), זו מצות עשה. הא למדת, שכולן מצוות לא תעשה שניתק לעשה; ואם לא קיים עשה שבהן, לוקה.
ו) כשם שהשכחה בעומרין, כך היא בקמה -- אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה, הרי זו לעניים. וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה, כך יש שכחה לאילנות כולן, שנאמר "כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך" (דברים כד,כ); והוא הדין לשאר האילנות, שיש להן שכחה כזיתים.
ז) נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם -- הפרט, והעוללות, והפיאה, והשכחה; ושלוש מתנות בתבואה -- הלקט, והשכחה, והפיאה; ושתיים בשאר האילנות -- הפיאה, והשכחה.
ח) כל מתנות עניים אלו, אין בהן טובת הניה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן, על כורהן של בעלים; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותן מידו.
ט) כל גר האמור במתנות עניים, אינו אלא גר צדק -- שהרי הוא אומר במעשר עני "ובא הלוי... והגר" (דברים יד,כט), מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית; ואף על פי כן אין מונעין עניי גויים ממתנות אלו, אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן -- מפני דרכי שלום.
י) נאמר במתנות עניים "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י; ויקרא כג,כב), כל זמן שהעניים תובעין אותן -- פסקו העניים מלבקש ולחזר עליהן, הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם: שאין גופן קדוש, כתרומות; ואינו חייב ליתן להן דמיהן, שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא "תעזוב אותם"; ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים.
יא) ומאימתיי כל אדם מותרין בלקט -- משייכנסו המלקטים השניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים, וייצאו; ומאימתיי כל אדם מותרין בפרט ובעוללות -- משיהלכו העניים בכרם ויבואו, הנשאר אחר כן מותר לכל אדם.
יב) ומאימתיי כל אדם מותרין בשכחה של זיתים בארץ ישראל -- אם שכח אותה בראש הזית, הרי זה מותר בה מראש חודש כסליו, שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפלה; אבל ציבורי זיתים שיישכחו תחת האילן, הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריהן.
יג) [יב] כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות, נוטל -- ואף על פי שכבר הותר כל אדם, בשכחה שבראש האילנות; וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן, נוטל -- ואף על פי שעדיין אין לו שכחה תחתיו.
יד) [יג] מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידין עליהן -- הרי הן של בעל השדה, ואף על פי שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהן.
טו) [יד] כל מתנות עניים האלו -- אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, כתרומות וכמעשרות: הרי הכתוב אומר "ובקוצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט), ו"כי תקצור קצירך בשדך" (דברים כד,יט). וכבר נתפרש בתלמוד, שהפיאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם; וייראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו, שהן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים.
טז) [טו] כמה הוא שיעור הפיאה, מן התורה אין לה שיעור -- אפילו הניח שיבולת אחת, יצא ידי חובתו. אבל מדבריהם, אין פחות מאחד משישים, בין בארץ, בין בחוצה לארץ; ומוסיף על האחד משישים לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי ברכת הזרע.
יז) כיצד, שדה שהיא קטנה ביותר, שאם הניח ממנה אחד משישים, אינו מועיל לעני -- הרי זה מוסיף על השיעור; וכן אם היו העניים מרובין, מוסיף. ואם זרע מעט ואסף הרבה, שהרי נתברך -- מוסיף לפי הברכה. וכל המוסיף בפיאה, מוסיפין לו שכר; ואין להוספה זאת שיעור.