רמב״ם פרק אחד ליום - ה׳ טבת ה׳תשפ״ה
הל׳ טומאת צרעת פרק ד

רמב״ם פרק אחד ליום

הלכות טומאת צרעת פרק ד

א) הפשיון מטמא בכל שהוא -- והוא, שיהיה הפשיון מאחת ממראות הנגעים; אבל אם היה הפשיון מראה בוהק, אינו פשיון. ואין הפשיון סימן טומאה, עד שיפשה חוץ לנגע; אבל אם פשה לתוך הנגע, הרי הוא כמות שהיה.

ב) כיצד, בהרת ובתוכה בשר חי פחות מכעדשה, והסגירה, ובסוף השבוע נתמעטה המחיה ממה שהייתה, או שהלך הבשר החי כולו -- אין זה פשיון: שאין הבהרת פושה לתוכה, אלא חוצה לה.

ג) [ב] אין הפשיון סימן טומאה, עד שיהיה אחר הסגר; אבל אם בא בתחילה, וראה הכוהן את הנגע שהוא פושה והולך -- אינו מחליט; אלא מסגירו עד סוף השבוע, ויראה.

ד) [ג] אין הבהרת פושה לתוך השחין, ולא לתוך המכוה, ולא לתוך מחית השחין, ולא לתוך מחית המכוה; ולא לראש ולא לזקן, אף על פי שנקרחו והלך השיער מהן: שנאמר "ואם פשה תפשה המספחת, בעור" (ויקרא יג,ז). אבל בהרת שפשת לתוך הבוהק, הרי זה פשיון.

ה) [ד] השחין והמכוה והבוהק ומחית השחין ומחית המכוה, שהם חולקין בין האם לפשיון -- אינו סימן טומאה; הסגירו, והלכו להן עד שנמצא הפשיון סמוך לאם -- הרי זה מוחלט.

ו) [ה] בהרת כגריס, ופשתה כחצי גריס ועוד, והלך מן האם כחצי גריס -- אף על פי שהנותר מן האם עם הפשיון יתר מכגריס, הרי זה טהור; הייתה כגריס, ופשת כגריס ועוד, והלכה לה האם -- תיראה כתחילה, ויסגיר שבוע אחר שבוע.

ז) הייתה בו בהרת והסגירו, והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר, וחזרה בהרת במקומה כמות שהייתה -- הרי היא כמות שהייתה; נתמעטה בתוך ימי הסגר, ופשתה וחזרה כמות שהייתה, או שפשתה ונתמעט הפשיון, וחזרה כמות שהייתה -- הרי זה יסגיר.

ח) [ו] בהרת כגריס, ופשתה כגריס, ונולד בפשיון מחיה או שיער לבן, והלכה לה האם -- תיראה כתחילה. הייתה בו בהרת כגריס והסגירו, בסוף השבוע והרי היא כסלע -- ספק שהיא היא, ספק שאחרת באה תחתיה -- הרי זה טמא.

ט) [ז] בהרת כגריס, וחוט יוצא ממנה -- אם יש בו רוחב שתי שערות -- זוקקה לשיער לבן ולפשיון, אבל לא למחיה: שאין המחיה סימן טומאה -- עד שתקיף אותה הבהרת, ויהיה בין סוף המחיה וסוף הבהרת רוחב צמיחת שתי שערות. היו שתי בהרות, וחוט יוצא מזו לזו -- אם יש בו רוחב שתי שערות, מצרפן; ואם לאו, אינו מצרפן.

י) הסגירו שבוע אחר שבוע, ולא נולד לו סימן טומאה ופטרו, ולאחר הפטור פשה הנגע, כל שהוא -- הרי זה מוחלט. [ח] בהרת שטהרה מתוך הסגר, או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני טומאה -- אין מסגירין בה לעולם. [ט] בהרת שכנסה אחר הפטור, ופשתה לכמות שהייתה, או שפשתה, וחזרה לכמות שהייתה -- הרי הוא בטהרתו. [י] בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, ושיער לבן בתוך המחיה, והחליטו, ולאחר החלט הלכה המחיה -- טמא, מפני שיער לבן; הלך השיער הלבן -- טמא, מפני המחיה. היה השיער הלבן בתוך הבהרת, והלך השיער הלבן -- טמא, מפני המחיה; הלכה המחיה -- טמא, מפני שיער לבן.

יא) בהרת ובה מחיה ופשיון, הלכה המחיה -- טמא, מפני הפשיון; הלך הפשיון -- טמא, מפני המחיה. וכן בשיער לבן ובפשיון.

יב) החליטו בשיער לבן, והלך השיער, וחזר בו שיער לבן אחר, או שנולדה לו מחיה, או פשיון; או שהחליטו במחיה, והלכה המחיה, ונולדה לו מחיה אחרת, או שיער לבן, או פשיון; או שהחליטו בפשיון, והלך הפשיון, וחזר בו פשיון אחר, או שנולדה בו מחיה, או שיער לבן: הרי זה בטומאתו, כמות שהיה.

יג) אחד הטמא שהוחלט בתהילה, או שהוחלט בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או אחר הפטור -- הואיל והוחלט מכל מקום, אינו טהור, עד שלא יישאר בו סימן טומאה, לא סימן שהוחלט בו ולא סימן אחר.

x
ויחי ראשון (עם פרש״י) -- בראשית: מ״ז, כ״ח - מ״ח, ט׳חומש:
כ״ט - ל״דתהילים:
אך מי שהוא... ״יב״ לנצחתניא:
הל׳ עבדים.. בפרקים אלו. פרק א-גרמב״ם ג״פ:
הל׳ טומאת צרעת פרק דרמב״ם פ״א:
מ״ע רלב. מל״ת רנח. רנט. רנז. רסספר המצוות:
לעילוי נשמת מרת רייזל בת ר׳ ישעיהו ע״ה צירקינד