הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ו
א) כבר ביארנו שהזב וחבריו, מטמאין משכב ומושב ומרכב. והמשכב והמושב, אחד הוא; ולמה נאמר בתורה משכב ומושב -- שהמשכב הראוי לשכיבה, והמושב הראוי לישיבה. ובין שישב על המשכב, או ששכב על המושב -- טימאהו; לפיכך אני אומר בכל מקום משכב לבד, והוא הדין למושב. ואיזה הוא מרכב, זה הראוי לרכיבה, כגון מרדעת החמור וטפיטן הסוס.
ב) המשכב והמרכב -- כל אחד מהן אב מאבות הטומאות של תורה, מטמאין אדם וכלים במגע, ומטמאין אדם במשא. ומה בין משכב למרכב: שהנוגע במשכב -- אם היה אדם ונגע בבגדים ובשאר כלים, עד שלא פירש ממטמאיו, הרי זה טימאן, ועשה אותן ראשון לטומאה; והנוגע במרכב -- אינו מטמא בגדים ולא כלים, אפילו בשעת מגעו.
ג) אבל הנושא את המשכב או את המרכב -- הרי זה מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נשיאתו, עד שלא פירש ממטמאיו.
ד) ומניין שבטומאת מרכב חלק מגעו ממשאו, ובמשכב לא חלק -- שהרי הוא אומר במשכב "ואיש, אשר ייגע במשכבו -- יכבס בגדיו" (ויקרא טו,ה), ובמרכב הוא אומר "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב, יטמא. וכל הנוגע בכול אשר יהיה תחתיו, יטמא עד הערב" (ויקרא טו,ט-י) ולא נאמר בו יכבס בגדיו: מלמד שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו. ונאמר "והנושא אותם, יכבס בגדיו" (ויקרא טו,י) -- אחד הנושא את המרכב או הנושא משכב, מטמא בגרים בשעת נשיאתו.
ה) נמצאת למד שהזב והזבה והנידה והיולדת, ומשכבן ורוקן ומימי רגליהן, ודם נידה וזבה ויולדת, וזובו של זב -- כל אחד מאלו אב. ואדם שנגע באחד מכל אלו, או נשאן -- מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או בשעת נשיאתו, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס: שכל המטמא אדם, מטמא כלי חרס; וכל שאינו מטמא אדם, אינו מטמא כלי חרס.
ו) הנה למדת שכל טמא שנאמר בו יכבס בגדיו -- הרי זה מטמא בגדים שייגע בהן כל זמן שלא פירש ממטמאיו, ועושה אותן ראשון לטומאה כמוהו; ומטמא שאר כלים כבגדים, חוץ מכלי חרס -- שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, אף על פי שעדיין לא פירש.
ז) וכל טמא שלא נאמר בו יכבס בגדיו -- הרי הוא עד שלא פירש, כאחר שפירש: שאינו מטמא בגדים, מפני שהוא ולד; ואין צריך לומר שאינו מטמא אדם, ולא כלי חרס. לפיכך הנוגע במרכב, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו; והנושא את המרכב, מטמא בגדים בשעת נשיאותו כמו שביארנו.
ח) [ג] כל הכלים שיינשאו למעלה מן הזב, הן הנקראין מדף. והן כולן ככלים שהוא נוגע בהן -- שהן ראשון לטומאה, ואינן מטמאין לא אדם ולא כלים; אבל מטמאין אוכלין ומשקין, כשאר ולדות הטומאה. וטומאת מדף, מדבריהם.
ט) [ד] הזב והזבה והנידה והיולדת והמצורע שמתו -- הרי הן מטמאין משכב ומרכב אחר מיתתן, כשהיו כשהן חיין, עד שיימוק הבשר; וטומאה זו מדבריהם -- גזירה, שמא יתעלף אחד מאלו, וידמו שמת, והוא עדיין לא מת. נמצא משכבן ומרכבן שלאחר מיתה, אב טומאה של דברי סופרים. אבל נוכרי שמת -- אינו עושה משכב, שהרי כשהוא חי אינו מטמא אלא מדבריהם כמו שביארנו.
י) [ה] כל מקום שאתה שומע טומאת משכב ומרכב, אינו שייגע הטמא במשכב או במרכב כשיינשא עליהם; אלא אפילו אבנים גדולות למעלה מן הכלי העשוי למשכב או למרכב, ונישא הזב על האבנים מלמעלה -- נטמא המשכב או המרכב, ונעשה אב טומאה.
יא) אפילו אלף משכב או מרכב זה למעלה מזה, ואבן על העליון, וישב אחד ממטמאי משכב ומרכב למעלה מן האבן -- נטמאו הכול. ואחד המשכב הנוגע בארץ, או המשכב שלמעלה -- אם נגע בו בשעת שכיבתו, כל אחד מהם אב הטומאה.
יב) וכן אם היה אחד ממטמאי משכב למטה, ואבן על גביו, ואוכלין ומשקין וכלים ואדם על גב האבן זה למעלה מזה -- כולן טמאין, וראשון לטומאה. ואחד כלי או אוכל ומשקה או אדם הנוגע בזב, או כלי או אוכל ומשקה או אדם שהוא למעלה על האבן שעל גביו -- הכול ולד הטומאה; ואינו מטמא לא אדם ולא כלים, חוץ מן האדם שעל גבי הזב -- שעד שלא פירש ממטמאיו, מטמא שאר כלים כמו שביארנו.
יג) [ו] האוכלין והמשקין והכלים שאינן עשויין לא למשכב ולא למרכב שהיו למטה, וישב הזב וכיוצא בו עליהן למעלה, ולא נגע בהן -- כולן טהורין; אבל אם היה האדם למטה, והזב למעלה -- אף על פי שאינו נוגע בו, הרי זה טמא משום נושא זב, ככל נושא דבר שמטמא במשא, שהנושא ראשון לטומאה.
יד) הנה למדת שכל שיהיה למעלה מן הזב, טמא: בין אדם ובין כלים העשויין למשכב ולמושב ולמרכב, בין שאר כל הכלים, בין אוכלין בין משקין -- הכול ראשון לטומאה. וכל שיהיה למטה מן הזב, ולא ייגע בו -- טהור: חוץ מן האדם, או כלי העשוי למשכב או למושב או למרכב; אלא שהאדם ראשון, והכלים העשויים למושב או למשכב או למרכב אב הטומאה כמו שביארנו.