הלכות חובל ומזיק
הלכות חובל ומזיק. מצות עשה אחת, והיא דין חובל בחבירו או מזיק ממונו. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
הלכות חובל ומזיק פרק א
א) החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים, נזק וצער ורפוי ושבת ובושת, וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.
ב) נזק כיצד, שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו, שנאמר (שמות כא,כד; ויקרא כד,כ) עין תחת עין, מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא.
ג) זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר (במדבר לה,לא) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר.
ד) וכן זה שנאמר בחובל בחבירו ומזיקו לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין שמא תאמר עני הוא זה ושלא בכוונה חבל בו ארחמנו לכך נאמר לא תחוס עינך.
ה) ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין וכו' תשלומין הוא, שנאמר (שמות כא,כה) חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים.
ו) אף על פי שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו.
ז) ומניין שמזיק חבירו חייב בצער בפני עצמו שהרי נאמר באונס (דברים כב,כט) תחת אשר ענה והוא הדין לכל המצער את חבירו בגופו שהוא חייב לשלם דמי הצער.
ח) ומניין שהוא חייב בשבת בפני עצמו ורפוי בפני עצמו שנאמר (שמות כא,יט) רק שבתו יתן ורפא ירפא.
ט) ומניין שהוא חייב בבושת בפני עצמה שהרי נאמר (דברים כה,יא) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה בכלל דין זה קנס המבייש.
י) אינו חייב על הבושת עד שיהיה מתכוין שנאמר ושלחה ידה אבל המבייש חבירו בלא כוונה פטור לפיכך ישן וכיוצא בו שבייש פטור.
יא) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן היפה שבנכסיו. במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור, וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו הישן, פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע.
יב) מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת, נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים, ואם נתהפך חייב בכל אף בבושת, שכל המתכוין להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב בבושת.
יג) שנים שחבלו באחד כאחת שניהם חייבין ומשלשין ביניהן, היה אחד מתכוין ואחד שאינו מתכוין זה שאינו מתכוין פטור מן הבושת.
יד) המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בשתו של קטן, נתכוון לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד.
טו) היתה אבן מונחת לו בחיקו בין שלא הכיר בה מעולם בין שהכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והזיקה חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים, וכן אם נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע והזיק או שהזיק כשהוא ישן חייב בנזק בלבד ופטור מארבעה דברים.
טז) המזיק את חבירו בכוונה בכל מקום חייב בחמשה דברים, ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשות והזיקו בעל הבית חייב, שאף על פי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות להזיקו, אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית הרי בעל הבית פטור, ואם הוזק בו בעל הבית חייב מפני שנכנס שלא ברשות, היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורין.
יז) המבקע עצים ברשות הרבים ופרח עץ מהן והזיק ברשות היחיד, או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחרת, או הנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו, בכל אלו חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת.
יח) כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין, כיצד, הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבל שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנאמר (שמות כט,יב) באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק, אבל חייב הוא בבושת בלבד שאפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת. לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו, ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני, והנחבל אומר היה בו כדי להזיק, ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר.
יט) הברזל אין לו אומד, אפילו מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צריך לומר להזיק, הזורק אבן ולאחר שיצאת מתחת ידו הוציא הלה את ראשו מן החלון וקבלה פטור מכלום שנאמר (דברים יט,ה) ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו.
הלכות חובל ומזיק פרק ב
א) החובל בחבירו חבל שהוא ראוי לשלם החמשה דברים כולן משלם חמשה, הזיקו נזק שאין בו אלא ארבעה משלם ארבעה, שלשה משלם שלשה, שנים משלם שנים, אחד משלם אחד.
ב) כיצד, קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה נזק וצער וריפוי ושבת ובושת, הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות, משלם ארבעה צער ורפוי ושבת ובושת. הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה צער רפוי ובושת, הכהו במקום שאינו נראה כגון שהכהו על ברכיו או בגבו משלם שנים צער ורפוי. הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת בלבד.
ג) כווהו בשפוד או במסמר על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה משלם הצער בלבד, השקהו סם או סכו סם ושינה מראה עורו משלם לו רפוי בלבד עד שיחזור מראהו כמות שהיה, אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד, וכן כל כיוצא באלו.
ד) המגלח שער ראש חבירו נותן לו דמי בשתו בלבד מפני שסופו לחזור, גלחו בסם או שכווהו עד שאין סוף השער לחזור חייב בחמשה דברים, בנזק וצער ורפוי שהרי ראשו יתחמם מן הכויה או מן הסם ונמצא חש בראשו, ומשלם לו שבת שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת רקוד ונמצא בטל ממלאכה זו, ובושת שאין לך בושת גדולה מזו.
ה) הנה למדת שכל המחסר חבירו אבר שאינו חוזר חייב בכל החמשה דברים, אפילו הפיל שינו חייב בכל שאי אפשר שלא יחלה פיו שעה אחת, אף על פי שהשן אין לה רפואה בשר השינים צריך רפואה.
ו) אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת, לפיכך החובל בחבירו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בחמשה דברים.
ז) המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.
ח) יראה לי שהנחבל שאמר נתחרשתי או נסמית עיני והרי איני רואה או איני שומע אינו נאמן שהרי אין אנו מכירין הדבר שמא יערים, ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואחר כך ישלם זה.
ט) כמה הוא הצער, הכל לפי הניזק, יש אדם שהוא רך וענוג ביותר ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט ויש אדם שהוא עמל וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה, ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער.
י) כיצד משערין הצער במקום שחסרו אבר, הרי שקטע ידו או אצבעו אומדין ואומרין כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם אם גזר המלך עליו לקטוע ידו או רגלו ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק.
יא) כיצד משערין השבת, אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה, ואם חסרו אבר או קטע ידו נותן דמי ידו שהוא הנזק ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום ועושין חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח, סימא את עינו רואין אותו כאילו הוא טוחן ברחים וכן כל כיוצא בזה.
יב) הכה את חבירו על אזנו או אחזו ותקע באזנו וחרשו נותן לו דמי כולו שהרי אינו ראוי למלאכה כלל.
יג) סימא את עינו ולא אמדוהו וקטע את ידו ולא אמדוהו וקטע את רגלו ולא אמדוהו ואחר כך חרשו, הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו. אמדוהו לכל נזק ונזק ואחר כך אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד, ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו.
יד) כיצד משערין הריפוי, אומדין בכמה ימים יחיה זה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד, ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו, ודבר זה תקנה היא למזיק.
טו) וכן השבת אומדין אותה ונותן הכל מיד, אם היה מתגלגל בחליו והולך וארך בו החולי יתר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום, וכן אם הבריא מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו.
טז) במה דברים אמורים בשרצה המזיק, שזו תקנה היא לו, אבל אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאהו דבר יום ביומו שומעין לו.
יז) אמר לו הניזק פסוק עמי ותן על ידי ואני ארפא עצמי אין שומעין לו, שהרי אומר לו שמא לא תרפא עצמך ואחזיק אני עצמי במזיקין, אלא נותן לו דבר יום ביומו או פוסק על הכל ונותן דמי הרפוי על ידי בית דין.
יח) אמר לו המזיק אני ארפא אותך או יש לי רופא שמרפא בחנם אין שומעין לו אלא מביא רופא אומן ומרפאהו בשכר.
יט) הרי שלא פסק עמו אלא היה מרפא יום יום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחר שחיית חייב לרפאותו וליתן לו דמי שבתו, עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו.
כ) כשפוסקין בית דין על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד ואין קובעין לו זמן כלל, ואם בבושת בלבד נתחייב קובעין לו זמן לשלם שהרי לא חסרו ממון.
הלכות חובל ומזיק פרק ג
א) כיצד משערין הבושת, הכל לפי המבייש והמתבייש, אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל בשתו מרובה.
ב) המבייש את הערום או את מי שהוא במרחץ פטור, נשבה הרוח והפכה שוליו על פניו והרי הוא ערום והוסיף זה בהפשטתו חייב בבושת, ואינו דומה מבייש את זה שנעשה ערום למבייש את שאינו ערום, וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב, ואינו דומה מבייש זה למבייש את המכוסה בבגדיו.
ג) המבייש את הישן חייב בבושת, ואם מת מתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זו מן המבייש ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן.
ד) המבייש את השוטה פטור והמבייש את החרש חייב, המבייש את הגר או את העבד חייב, המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור, ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח.
ה) המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים חייב לשלם לו בושת שלימה אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ו) מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד, ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם, ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן, אבל הדיינים היו אומרין למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב.
ז) אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין עון גדול הוא, ואינו מחרף ומגדף לעם ומביישן אלא רשע שוטה, ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
ח) יש הכאות רבות שיש בהן בזוי וצער מעט ואין בהן נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה חבירו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב, וכולן קנסות הן, ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך כזה הוא משלם.
ט) וכמה הוא משלם, הבועט בחבירו ברגלו משלם חמשה סלעים, הכהו בארכובתו משלם שלשה סלעים, קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם שלשה עשר סלעים. תקע את חבירו בכפו משלם סלע, סטרו על פניו משלם חמשים סלע, סטרו באחר ידו משלם מאה סלע, וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או שרקק והגיע הרוק בבשרו או שהעביר טליתו מעליו או שפרע ראש האשה משלם מאה סלע. וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה, כיצד, כגון שבעט בחבירו ארבע בעיטות אפילו זו אחר זו משלם עשרים סלע, סטרו על פניו שתי סטירות משלם מאה סלע וכן בשארן.
י) כל אלו הסלעים הם מכסף ארץ ישראל באותו הזמן, שהיה בכל סלע חצי דינר כסף ושלשה דינרין ומחצה נחשת, לפיכך מי שנתחייב בהכאות אלו לשלם מאה סלע הרי זה משלם שנים עשר סלע ומחצה כסף נקי.
יא) במה דברים אמורים במכובד אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול, לפי שיש בני אדם כעורין שאינן מקפידין על בושתם וכל היום מבזים עצמן בכל מיני בזוי דרך שחוק וקלות ראש או כדי ליטול פרוטה אחת מן הלצים המשחקים עמהם.