הלכות אבל פרק ט
א) כל הקרעים שקורע אדם על שאר קרוביו, שולל הקרע לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם, והאשה קורעת ושוללת מיד אפילו על אביה ועל אמה מפני הצניעות.
ב) כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו כך חייב לקרוע על רבו שלמדו תורה, ועל הנשיא ועל אב בית דין, ועל רוב הצבור שנהרג, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה ועל ירושלים, ועל המקדש.
ג) כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את לבו ואינו מאחה לעולם, ואף על פי שאין מתאחין מותר לשוללן למללן וללקטן, ולעשותם כמין סולמות, ולא אסרו אלא באיחוי אלכסנדרי בלבד, וכל הקורע מתוך השלל או המלל או הלקוט לא עשה כלום אבל קורע מתוך האיחוי האלכסנדרי בלבד, אפילו הפך הכלי ונעשה שפתו למטה לא יאחה.
ד) וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח, לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח שקרע זה אינו מתאחה.
ה) ומנין שקורע על רבו כדרך שקורע על אביו, שנאמר והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים, מכאן שחייב להבדיל השפה.
ו) ומנין שקורעין על הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועה שבאה שנהרג רוב צבור, שנאמר ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב, על שאול זה נשיא, ועל יהונתן בנו זה אב בית דין, ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב זו שמועה רעה.
ז) ומנין שקורעין על ברכת השם, שנאמר ויבא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים, אחד השומע ואחד השומע מפי שומע חייבין לקרוע.
ח) והעדים אין חייבין לקרוע כשיעידו בבית דין, שכבר קרעו בשעה ששמעו.
ט) ומנין שקורעין על ספר תורה שנשרף, שנאמר ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה וגו' עד תם כל המגילה על האש אשר על האח ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו, מכלל שחייבין לקרוע, ואין חייבין לקרוע אלא על ספר תורה שנשרף בזרוע כמעשה שהיה, וחייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב, שנאמר אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים.
י) ומנין שקורעין על ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש שחרבו, שנאמר ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים.
יא) כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו אף על פי שאינו קרובו חייב לקרוע וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו אף על פי שאינו חכם, וקורעין טפח כשאר האבילים, אבל חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעין עליו עד שמגלין את לבם וחולצין מימין, ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה, וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אף על פי שהן שוין ואין אחד מהם מלמד את חבירו.
יב) כל הקורעים על החכם שמת כיון שהחזירו פניהן מאחורי המטה שוללין, ויראה לי שהקורע על החכם מאחה למחר שאפילו רבו שמת אין מתאבל עליו אלא יום אחד בלבד או יום מיתה או יום שמועה, וכן יראה לי שהקורע על הנשיא וכיוצא בו שולל למחר אף על פי שאינו מאחה עליהם לעולם.
יג) חכם שבאה שמועתו שמת אין קורעין עליו אלא בשעת הספדו וזהו כבודו ושולל בו ביום ומאחה למחר.
יד) אב בית דין שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל וכל בתי מדרשות שבעירו בטלין, ובני בית הכנסת נכנסין לבית הכנסת, ומשנין את מקומן היושבין בדרום ישבו בצפון, והיושבים בצפון ישבו בדרום.
טו) נשיא שמת הכל קורעין עליו, וחולצין שתי הידים מכאן ומכאן, ובכל בתי מדרשות בטלים, ובני בית הכנסת נכנסין בשבת לבית הכנסת וקוראין שבעה, ולא יטיילו בשוק אלא יושבין משפחות משפחות דוים כל היום.
הלכות אבל פרק י
א) השבת עולה למנין אבילות, ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה, כגון עטיפת הראש ותשמיש המטה ורחיצה בחמין, אבל דברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבילות, אלא לובש מנעליו וזוקף את המטה, ונותן שלום לכל אדם, ואם יש לו בגד מחליף, ולא ילבש בגד קרוע בשבת, אפילו על אביו ועל אמו, ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחריו.
ב) מאימתי זוקפים את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה, ואף על פי כן לא ישב עליה עד שתחשך, ואף על פי שלא נשתייר לו אלא יום אחד חוזר וכופה אותן במוצאי שבת.
ג) הרגלים וכן ראש השנה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבילות נוהג בהן, וכל הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל או קודם ראש השנה ויום הכפורים בטלה ממנו גזירת שבעה, נמצא מונה לאחר ראש השנה ויום הכפורים שלשה ועשרים יום ולאחר הפסח ששה עשר יום, שהרי בטלה גזירת שבעה ושבעת ימי החג הרי ארבעה עשר, וכן אם קבר קודם עצרת מונה אחריה ששה עשר יום אף על פי שהוא יום אחד הרי היא רגל ועולה לשבעה ימים.
ד) קבר את מתו קודם חג הסוכות מונה אחר החג תשעה ימים בלבד, שהרי שמיני עצרת רגל בפני עצמו ונמצא יום טוב הראשון מפסיק שבעה, ושבעת ימי החג, ושמיני של חג רגל אחד הרי אחד ועשרים יום.
ה) הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל מן הרגלים או קודם ראש השנה ויום הכפורים בטלה גזרת שלשים, ומותר לספר ולכבס בערב יום טוב או בערב יום הכפורים שמקצת היום ככולו, ואינו מונה לאחריהם כלום, ואם על אביו ועל אמו הוא מתאבל אפילו מתו קודם הרגל שלשים יום אינו מגלח עד שישלח פרע, או עד שיגערו בו חביריו, ואין הרגלים מפסיקין דבר זה.
ו) חל ששי שלו בערב הרגל ואין צריך לומר חמישי או שלישי, אינו מגלח ולא בטלה ממנו אלא גזירת שבעה בלבד, ואינו מותר לרחוץ ולסוך ולעשות דבר עד שיכנס יום טוב ויום טוב מפסיק שאר השבעה ולאחר יום טוב משלים כל שלשים יום מיום המיתה ואסור בהן בכל חמשה דברים.
ז) חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת בטלה ממנו גזרת שלשים ומותר לגלח בתוך המועד שהרי אנוס היה ואי אפשר לו לגלח בשבת, וכן מגלח אחר עצרת או אחר ראש השנה ויום הכפורים שהרי בטלה גזירת שלשים ויש לו לגלח בכל עת שירצה.
ח) הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבילות כלל, ואינו נוהג אבילות ברגל אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל דברי אבילות, ומונה שלשים מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים בכל גזירות שלשים.
ט) המקומות שעושין שני ימים טובים מונה השבעה מיום טוב שני האחרון, אף על פי שאינו נוהג אבילות, הואיל ומדבריהם הוא עולה לו מן המנין, ומונה אחריו ששה ימים בלבד ומונה שלשים יום מיום הקבורה כמו שאמרנו.
י) הקובר את מתו ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון, או ביום טוב שני של עצרת, נוהג בו אבילות, הואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבילות יום ראשון של תורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה, אבל אם קבר ביום טוב שני של ראש השנה אינו נוהג בו אבילות, ששניהן כיום ארוך הן מטעם שביארנו בהלכות קדוש החדש.
הלכות אבל פרק יא
א) אף על פי שאין אבילות במועד קורע על מתו במועד וחולץ כתיפו, ומברין את האבילים לחם במועד, כל אלו בחולו של מועד אבל ביום טוב אפילו ביום טוב שני אין קורעין ולא חולצין ולא מברין.
ב) אין קורעין במועד ולא חולצין אלא הקרובים שחייבין באבל, או הקורע והחולץ על החכם או על אדם כשר, או מי שהיה עומד בשעת יציאת נשמה, ומברין הכל על החכם במועד לתוך הרחבה כדרך שמברין את האבילים שהכל אבילים עליו.
ג) כשמברין את האבילים במועד אין מברין אלא על מטות זקופות, ואין אומרין ברכת אבילים במועד, אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין, ואין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד, שהמועד אסור בהספד ובתענית, וכן אין מלקטים עצמות אביו ואמו במועד שאבל הוא לו ואין צריך לומר שאר קרובים, וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבילות, ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהן.
ד) הנשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ובראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל אין מקוננות לא בזה ולא בזה, נקבר המת לא מענות ולא מטפחות.
ה) אי זהו ענוי שכולן עונות כאחת, קינה שאחת אומרת וכולן עונות אחריה שנאמר ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה, במה דברים אמורים בשאר העם שמתו, אבל תלמיד חכם שמת סופדים אותו במועד ואין צריך לומר בחנוכה ובפורים וראשי חדשים אבל לא ביום טוב שני, ואין סופדין אותו בימים אלו אלא בפניו נקבר אסורין בהספד, ויום שמועתו כבפניו הוא וסופדין אותו אף על פי שהיא רחוקה.
ו) לא תעורר אשה על מת שלה שלשים יום קודם לחג, כדי שלא יבא החג והם דוים, שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום, במה דברים אמורים במת ישן, אבל אם מת בתוך שלשים יום סמוך לחג מעוררת.
ז) שבעת ימי החתנות הרי הן כרגל ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה אפילו אביו ואמו משלים שבעת ימי השמחה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, ומונה השלשים מאחר ימי השמחה.
ח) הכין כל צרכי הסעודה ואפה פתו וטבח טבחו כדי שיכנסו לשמחה ומת לו מת קודם שיכנסו לשמחה, אם לא נתן מים על גבי בשר מוכר הבשר והפת ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה, ואם נתן מים על גבי בשר שהרי אי אפשר למוכרו, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה כשבת, לפיכך הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כדי שלא ישמש מטתו, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום, היו במקום שאפשר למכור הבשר אף על פי שנתן עליו מים מוכר ונוהג אבילות תחלה, היו במקום שאי אפשר למכור הבשר אף על פי שלא נתן עליו מים נוהג שבעת ימי המשתה תחלה, במה דברים אמורים כשמת אביו של חתן או אמה של כלה, שאם יפסידו סעודה זו אין להם מי שיטרח להם, אבל אם מת אביה של כלה או אמו של חתן או שאר קרוביהם נוהגין שבעת ימי האבל תחילה ואחר כך תכנס לחופה וינהגו שבעת ימי המשתה.