הלכות אבל פרק ו
א) מדברי סופרים שיהיה האביל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום, ומנין סמכו חכמים לשלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, מכלל שהאביל מצטער כל שלשים יום.
ב) ואלו דברים שהאביל אסור בהן כל שלשים יום, אסור בתספורת, ובגיהוץ, ובנשואין, ובשמחת מרעות, ולילך בסחורה ממדינה למדינה, הכל חמשה דברים.
ג) בתספורת כיצד, כשם שאסור לספר כל שער גופו, או לגלח שפמו, או לקוץ צפרניו בכלי כל שבעה, כך אסור כל שלשים יום, במה דברים אמורים באיש, אבל באשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה והאיש עד שלשים יום, ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו.
ד) וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלשים יום, אחד האיש ואחד האשה, היו צבועין ומגוהצין מותרין, וכן אם לא היו חדשים אף על פי שהן לבנים ומגוהצין מותרין, וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפילו על אביו ועל אמו.
ה) בנישואין כיצד, אסור לישא אשה כל שלשים יום, ומותר לארשה אפילו ביום המיתה, ומי שמתה אשתו, אם כבר קיים מצות פריה ורביה ויש לו מי שישמשנו ואין לו בנים קטנים הרי זה אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים, אבל מי שלא קיים מצות פריה ורביה, או שקיים ויש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו, הרי זה מותר לארשה ולכנוס מיד ואסור לו לבא עליה עד שלשים יום, וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים יום.
ו) שמחת מרעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד, מותר לעשותה מיד לאחר שבעה, אבל אם אינו חייב לפרעה אסור להכנס לה עד שלשים יום.
ז) במה דברים אמורים בשאר כל מתים, אבל על אביו ועל אמו בין כך ובין כך לא יכנס לשמחת מרעות עד שנים עשר חדש.
ח) על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו.
ט) על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט בעסקו.
י) ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקו ימעט ואם לאו יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש.
יא) מי שהיה בעלה צלוב בעיר או אשתו צלובה או אביו ואמו, אסור לו לשכון באותה העיר עד שיכלה הבשר, ואם היתה עיר גדולה כאנטוכיא יש לו לשכון בצד האחר שאינן צלובין בו.
יב) יום שביעי מקצתו ככולו והוא עולה לכאן ולכאן, ולפיכך מותר לכבס ולרחוץ ולעשות שאר הדברים ביום שביעי, וכן יום שלשים מקצתו ככולו ומותר לספר ולגהץ ביום שלשים.
יג) מי שתכפוהו אבליו והכביד שערו מיקל בתער לא במספרים, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול, ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין, וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים ומבית השביה, או שיצא מבית האסורים, או שהיה מנודה והותר, או שהיה מודר ונשאל על נדרו והותר, וכל היוצא מטומאה לטהרה הרי אלו מגלחין בימי אבלם, הואיל ותכפם אבל אחר אבל ולא מצאו פנאי.
הלכות אבל פרק ז
א) מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב, אם בתוך שלשים יום הגיעה השמועה אפילו יום שלשים עצמו הרי זו שמועה קרובה, וחייב לנהוג שבעה ימי אבילות מיום שהגיעה השמועה, וקורע ומונה שלשים לאיסור התספורת עם שאר הדברים, כללו של דבר יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה. אבל אם הגיעה לו השמועה אחר השלשים יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד ואינו קורע, וכאילו יום השמועה הוא יום שביעי ויום שלשים ומקצת היום ככולו.
ב) כיצד מקצת היום ככולו, כיון שנהג אבילות שעה אחת כאילו נהג כל היום כולו, ומותר לנעול ולרחוץ ולסוך ולגלח בשאר היום וכן הוא מותר בכל הדברים.
ג) מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום שבת ולאחר שבת או אחר הרגל נעשית רחוקה, עולה לו ואינו נוהג לאחר הרגל או לאחר השבת אלא יום אחד בלבד, ומקצת היום ככולו כמו שביארנו.
ד) מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא, אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשרה פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד, אפילו בא ביום השביעי אם מצא מנחמים אצל גדול הבית, אף על פי שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמים עולה לו ומונה עמהן תשלום שלשים יום, ואם לא מצא מנחמים מונה לעצמו, וכן אם היה במקום רחוק אפילו בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא.
ה) אביל בשלשה ימים הראשונים אינו הולך אפילו לבית אביל אחר, מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין, ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת הראשונה, שניה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו, רביעית הרי הוא ככל אדם.
ו) כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיו למעלה ולגדל פרע ולצאת אחר המטה, וכל העם באין לנחמו לביתו, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל, ואומרין לו כשמנחמין אותו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים, ואם רצה לנחם אחרים הממונה ממצעו בתוך העם ואומר להם תנוחמו.
ז) וכן המלך חייב בכל דברי אבילות אלא שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו אחר מתו, ואין צריך לומר אחר מתים אחרים, ואינו מנחם אבילים, ולא יצא דוד אחר אבנר אלא להודיע לעם שלא נהרג ברצונו.
ח) אין אדם נכנס למלך לנחמו אלא עבדיו ומי שנתן לו רשות להכנס, ואין להן רשות לדבר לו דברי תנחומין אלא כפי מה שירשה אותם, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש.
הלכות אבל פרק ח
א) אביל חייב לקרוע על מתו שנאמר ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר חייב לפרום, ואין קריעה אלא מעומד, שנאמר ויקם המלך ויקרע את בגדיו, ומהיכן קורע, מלפניו, והקורע מאחריו או מן הצדדין או מלמטה לא יצא ידי חובת קריעה, אלא כהן גדול שהוא פורם מלמטה.
ב) כמה שיעור הקרע, טפח, ואין צריך להבדיל שפת הבגד, ומותר לו לקרוע בכלי, ויש לו לקרוע בפנים שלא בפני אדם, לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצנעה, ואינו חייב לקרוע אלא בגד העליון בלבד.
ג) כל שבעת ימי אבילות הקרע לפנים ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע קרע אחר, שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, במה דברים אמורים בשאר המתים חוץ מאביו ואמו, אבל על אביו ועל אמו קורע עד שמגלה את לבו, ומבדיל שפת הבגד ואינו קורע בכלי אלא בידו מבחוץ בפני כל העם וקורע כל הבגדים שעליו, ובגד הזיעה הדבוק לבשרו אינו מעכב, ואם החליף בגד אחר חייב לקרוע כל שבעה, וכן על אביו ועל אמו חולץ כתיפו ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתיפו וזרועו, והולך כך לפני המטה ואחר שיקבר אביו ואמו אינו חייב לחלוץ.
ד) קורעין לקטן מפני עגמת נפש, וחולה שמת לו מת אין מקרעין לו ולא מודיעין לו שלא תטרף עליו דעתו, ומשתקין את הנשים מפניו.
ה) וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו, וכן האשה קורעת על חמיה ועל חמותה מפני כבוד בעלה.
ו) מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע, ועל אביו ועל אמו אפילו לאחר שבעה קורע כל שלשים יום, וכל היוצא בבגד קרוע לפני מתים כלומר שהוא קרע עתה עליהן, הרי זה גונב דעת הבריות וזלזל בכבוד החיים והמתים.
ז) האומר לחבירו השאילני חלוקך ואבקר את אבי שהוא חולה והלך ומצאו שמת, קורע ומאחה ומחזיר לו את חלוקו ונותן לו דמי קרעו, ואם לא הודיעו שהוא מבקר לו חולה הרי זה לא יגע בו.
ח) מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וסבור שמת וקרע ואחר כך מת, אם בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע, ואם לאחר כדי דבור מת חוזר וקורע קרע אחר, וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא שמת בנו, אמרו לו מת לו מת וכסבור שאביו וקרע ואחר כך נמצא בנו, אם תוך כדי דבור נודע לו אמיתת הדבר יצא ידי קריעה ואם לאחר כדי דבור לא יצא וחייב לקרוע קרע אחר.
ט) מי שמתו לו מתים הרבה כאחד קורע קרע אחד לכולם, היה בכללן אביו או אמו קורע על כולן קרע אחד ועל אביו ועל אמו קרע אחר.
י) מי שמת לו מת וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר, אם בתוך שבעה קורע קרע אחר ואם לאחר שבעה מוסיף על הקרע הראשון כל שהוא, מת לו מת שלישי אחר שבעה של שני מוסיף כל שהוא וכן מוסיף והולך עד טבורו, הגיע לטבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע, נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו, נתמלא מלמעלה הופכו למטה, אמרו לו מת אביו וקרע ואחר שבעה מת בנו והוסיף, מתאחה התחתון ולא העליון כמו שיתבאר, אמרו לו מת בנו וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת.