הלכות חמץ ומצה פרק ה
א) אין אסור משום חמץ בפסח, אלא חמשת מיני הדגן בלבד -- והם שני מיני החיטים, שהן החיטה והכוסמת, ושלושת מיני השעורים, שהן השעורה ושיבולת שועל והשיפון. אבל הקטנייות כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהן, אין בהן משום חמץ; אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה -- שאין זה חימוץ, אלא סרחון.
ב) חמשת מיני דגן אלו, אם לשן במי פירות בלבד, בלא שם מים בעולם -- אינם באין לידי חימוץ; אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח כל הבצק, הרי זה מותר באכילה: שאין מי פירות מחמיצין, אלא מסריחין. ומי פירות, הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רימונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין -- והוא, שלא יתערב בהן שם מים בעולם; ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין.
ג) אין מבשלין חיטים במים כגון ריפות, ולא קמח כגון לביבות; ואם בישל, הרי זה חמץ גמור -- והוא, שיתבקעו בתבשיל. אין קולין את הבצק, בשמן על המחבת; אבל מבשלין את הפת, ואת הקמח הקלוי. ואם הרתיח המים הרבה, ואחר כך השליך לתוכן הקמח -- הרי זה מותר, מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ; וכבר נהגו בשנער ובספרד ובכל המערב, לאסור דבר זה -- גזירה, שמא לא ירתיח המים יפה יפה.
ד) מותר לבשל הדגן או הקמח, במי פירות; וכן בצק שלשו במי פירות, אם בישלו במי פירות, או קלהו על המחבת בשמן -- הרי זה מותר, שמי פירות אינן מחמיצין.
ה) כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלים הקמח שלו במים -- שמא לא נקלה באור יפה, ונמצא מחמיץ כשמבשלין אותו. וכן כשמוללין הקדירות החדשות, אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה; אבל קמח קלי אסור -- שמא לא קלהו יפה, ויבוא לידי חימוץ.
ו) אין בוללין את השעורין במים בפסח, מפני שהן רפין ומחמיצין במהרה. ואם בלל -- אם רפו כדי שאם הניחן על פי הביב שאופין עליו החלות יתבקעו, הרי אלו אסורין; ואם לא הגיעו לרפיון זה, הרי אלו מותרין.
ז) החיטים -- מותר לבלול אותן במים, כדי להסיר סובן, וטוחנין אותן מיד, כדרך שטוחנין הסולת; וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב, שלא יבללו החיטים במים -- גזירה, שמא ישהו ויחמיצו.
ח) תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חיטים -- אם נתבקעו, הרי כל התבשיל אסור: שהרי נתערב בו החמץ. ואם לא נתבקעו, מוציאין אותן, ושורפין אותן, ואוכלין שאר התבשיל: שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע, חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים [ט] משום שנאמר "ושמרתם את המצות" (שמות יב,יז), כלומר היזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ.
ט) לפיכך אמרו חכמים, צריך אדם להיזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, כדי שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר -- עד שלא יהיה בו שם חימוץ. דגן שטבע בנהר, או שנפל עליו מים -- כשם שאסור לאוכלו, כך אסור לקיימו: אלא מוכרו לישראל ומודיעו, כדי שיאכלנו קודם הפסח; ואם מכרו לגויים קודם הפסח, מוכר מעט לכל אחד ואחד, כדי שיכלה קודם הפסח, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.
י) דגן שנפל עליו דלף -- כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו -- אינו בא לידי חימוץ; אבל כשפוסק -- אם נשתהה כשיעור, הרי זה אסור.
יא) אין לשין בפסח עיסה גדולה, שמא תחמיץ -- אלא שיעור חלה בלבד. ואין לשין לא בחמין, ולא בחמי חמה, ולא במים שנשאבו בו ביום -- אלא במים שלנו; ואם עבר ולש באחד מכל אלו, הרי הפת אסורה.
יב) לא תשב אישה תחת השמש, ותלוש; ולא תחת הרקיע ביום העבים, אפילו במקום שאין השמש זורחת בו. ולא תניח את העיסה, ותתעסק בדבר אחר. ואם הייתה לשה ואופה, צריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו, ואחד שמצננת בו ידה. ואם עברה ולשה תחת השמש, או שלא ציננה ידה, או שעשת עיסה יתר משיעור חלה -- הפת מותרת. וכמה שיעור חלה, כמו שלוש וארבעים וחומש ביצה -- כגוף הביצה הבינונית, לא כמשקלה.
יג) כל זמן שאדם עוסק בבצק, אפילו כל היום כולו -- אינו בא לידי חימוץ. ואם הגביה ידו והניחו, ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו -- כבר החמיץ, ויישרף מיד; ואם אין קולו נשמע, אם שהה כדי שיהלך אדם מיל -- כבר החמיץ, ויישרף מיד. וכן אם הכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו -- הרי זה אסור לאוכלו, ואין חייבין עליו כרת.
יד) היו שתי עיסות שהגביהו היד מהן בעת אחת, ונשתהו, והאחת מהן יש לה קול, והאחרת אין לה קול -- שתיהן יישרפו, והרי הן חמץ גמור.
טו) אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאישה שוהה עליהן, ומתחמצין בעת עשייתן. לפיכך הנחתומין מותרין לעשותן, מפני שהן בקיאין באומנותן, וממהרין לעשותן; אבל בעלי בתים אסורין, ואפילו צרו אותן בדפוס -- שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס, וישהו בעשייתן ויחמיצו.
טז) מים שרוחצין בו הידיים, והעריבה אחר שלשין, וכן מים שמשתמשין בו בשעת לישה -- הרי זה יישפך במקום מדרון, כדי שלא יתקבץ במקום אחד ויחמיץ.
יז) אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין, שמא יחמיץ. אבל חולטין להן המורסן ברותחין, ומניחין לפניהן; וכבר נהגו רוב העולם, שלא לחלוט -- גזירה, שמא לא ירתיח המים יפה.
יח) ומותר ללוש לתרנגולין מורסן או קמח, ומאכילן מיד, או נותן לפניהן, והוא עומד עליהן -- עד שלא ישהה לפניהן, כדי הילוך מיל. וכל זמן שהן מנקרין בו, או שהוא מהפך בידו -- אינו מחמיץ; וכשיפסקו מלאכול -- ישטוף הכלי במים, וישפוך במקום מדרון.
יט) לא תשרה אישה את המורסן, שתוליך בידה למרחץ; אבל שפה על בשרה, יבש. ולא ילעוס אדם חיטין וייתן על מכתו, מפני שהן מחמיצות. אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת; ואם נתן -- יישרף מיד, מפני שהוא ממהר להחמיץ. אין נותנין את הקמח לתוך החרדל; ואם נתן, יאכל מיד.
כ) מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן, לתוך הבצק; וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן, או דבש וחלב, או לקטף בהן. וביום הראשון, אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד -- לא משום חמץ, אלא כדי שיהיה "לחם עוני" (דברים טז,ג); ובראשון בלבד הוא, שצריך להיות זכרון לחם עוני.
כא) כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה בצונן -- חוץ מכלי שמניחין בו השאור וכלי שמניחין בו חרוסת, מפני שחימוצן קשה; וכן עריבות שלשין בהן החמץ, ומניחין אותו שם עד שיחמיץ -- הרי הן כבית שאור, ואין משתמשין בהן בפסח.
כב) ביב של חרס שאופין עליו חלות חמץ כל השנה, אין אופין עליו מצה בפסח; ואם מילאו גחלים והסיק מקום שהיה מבשל בו החמץ, מותר לבשל עליו מצה.
כג) כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון, כגון קדירות ואילפסין -- נותן אותן לתוך כלי גדול, וממלא עליהן מים, ומרתיחן בתוכו; ואחר כך שוטף אותן, ומשתמש בהן במצה. וכן הסכינין, מרתיח את הלהב ואת הניצב בכלי ראשון; ואחר כך משתמש בהן במצה.
כד) כלי מתכות ואבנים וכלי עצים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני, כגון קערות וכוסות -- נותן אותן לתוך כלי גדול, ונותן עליהן מים רותחין, ומניחן בתוכו עד שיפלוטו; ואחר כך שוטפן, ומשתמש בהן במצה.
כה) כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין, בין בכלי ראשון כגון קדירות, בין בכלי שני כגון קערות, בין שהיו משוחין ושועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית, בין שהיו חרס כמה שהן -- אין משתמשין בהן במצה, אלא מניחן לאחר הפסח ומבשל בהן.
כו) כלי ראשון שרצה להרתיחו, ולא מצא כלי אחר גדול ממנו כדי להרתיחו בתוכו -- הרי זה מקיף לו שפה של טיט על שפתו מבחוץ, וממלאהו מים עד שיגברו המים על שפתו, ומרתיח המים בתוכו, ודייו; ואחר כך שוטף אותו, ומשתמש בו במצה.
הלכות חמץ ומצה פרק ו
א) מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר, שנאמר "בערב תאכלו מצות" (שמות יב,יח) -- בכל מקום, ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה; ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות -- רצה, אוכל מצה; רצה, אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמישה עשר בלבד, חובה; ומשאכל כזית, יצא ידי חובתו.
ב) בלע מצה, יצא; בלע מרור, יצא. בלע מצה ומרור כאחד -- ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא: שהמרור כטפילה למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען, אף ידי מצה לא יצא.
ג) אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גויים לאכול -- יצא ידי חובתו; אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא -- חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה הייתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.
ד) אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה, אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין: שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג) ונאמר "תאכלו מצות" (שמות יב,יח) -- דברים הבאים לידי חימוץ, אם אכלן מצה, יצא בהן ידי חובתו; אבל שאר הדברים, כגון אורז ודוחן וקטנייות, אין בהן מצה, לפי שאין בהן חמץ.
ה) העושה עיסה מן החיטים ומן האורז -- אם יש בה טעם דגן, יוצא בה ידי חובתו. עיסת הכלבים -- בזמן שהרועים אוכלין ממנה, יוצא בה ידי חובתו; אין הרועים אוכלין ממנה, אינו יוצא בה, שאין זו משומרת לשם מצה.
ו) מצה שלשה במי פירות, יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין, או שמן, או דבש, או חלב -- משום לחם עוני, כמו שביארנו; ואם לש ואכל, לא יצא ידי חובתו. ואין יוצאין לא בפת מורסן, ולא בפת סובין; אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת, ויוצא בה ידי חובתו. וכן פת סולת נקייה ביותר -- הרי זו מותרת, ויוצא בה ידי חובתו בפסח; ואין אומרין בה, אין זה לחם עוני.
ז) [ו] אחד מצה שנאפית בתנור, או באילפס, בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח, בין שהרתיח ואחר כך הדביק; אפילו אפיה בקרקע, הרי זה יוצא בה ידי חובתו. וכן אם לא נאפית אפייה גמורה, יוצאין בה -- והוא, שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה. ויוצאין ברקיק השרוי -- והוא, שלא נימוח; אבל מצה שבישלה -- אינו יוצא בה ידי חובתו, שהרי אין בה טעם הפת.
ח) [ז] אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או שגזלה. זה הכלל, כל שמברכין עליו ברכת המזון, יוצא בו ידי חובתו; וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון, אין יוצא בו ידי חובתו.
ט) [ח] הכוהנים יוצאין בחלה ובתרומה, אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם; וכן יוצאין במצה של מעשר שני, בירושלים. אבל אין יוצאין במצה של ביכורים, אפילו בירושלים: מפני שהביכורים, אין להן היתר בכל המושבות, ומעשר שני, אפשר שייפדה וייאכל בכל מקום; וכתוב "בכול מושבותיכם, תאכלו מצות" (שמות יב,כ) -- מצה הראויה להיאכל בכל המושבות, היא שיוצאין בה ידי חובה.
י) [ט] חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו, אין יוצאין בהן: שנאמר "ושמרתם את המצות" (שמות יב,יז) -- מצה המשתמרת לעניין מצה בלבד, היא שיוצאין בה; אבל זו, משתמרת לעניין הזבח. ואם עשין למכור בשוק, הרי זה יוצא בה ידי חובתו: שהעושה למכור בשוק, בדעתו שאם לא יימכרו יאכל אותן; ונמצא בשעת עשייתן, שמרן לשם מצה.
יא) [י] הכול חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים; קטן היכול לאכול פת -- מחנכין אותו במצוות, ומאכילין אותו כזית מצה. חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה, שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו -- והוא, שלא נימוח.
יב) [יא] מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום, אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן; אלא אף על פי שאכל מצה, ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן -- חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה, ופוסק.
יג) [יב] אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאכול ערב הפסח, מקודם המנחה במעט, כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה; אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כרסו מהן. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו; אבל בשאר ערבי ימים טובים, אוכל והולך עד שתחשך.
הלכות חמץ ומצה פרק ז
א) מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצריים, בליל חמישה עשר בניסן -- שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמות יג,ג), כמה שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז). ומניין שבליל חמישה עשר, תלמוד לומר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה" (שמות יג,ח) -- בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
ב) אף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים, חייבין לספר ביציאת מצריים; וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח.
ג) [ב] מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח). לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טיפש -- אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצריים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא, ויצאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם -- מודיעו מה שאירע לנו במצריים, וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו: לפי דעתו של בן.
ד) [ג] וצריך לעשות שינוי בלילה הזה -- כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם, כך וכך אירע וכך וכך היה.
ה) וכיצד משנה, מחלק להן קליות ואגוזים, ועוקרין השולחן מלפניהן קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן, אשתו שואלתו; אין לו אישה, שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה -- ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.
ו) [ד] וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח. כיצד, מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרין וטועין אחרי ההבל ורודפין עבודה זרה; ומסיים בדת האמת, שקירבנו הקדוש ברוך הוא לה, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצריים, וכל הרעה שגמלונו; ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו. והוא שידרוש "מארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שיגמור כל הפרשה; וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח.
ז) [ה] כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמישה עשר, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן -- פסח, מצה, ומרורים: פסח, על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצריים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז); מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים; מצה, על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן, הן הנקראין הגדה.
ח) [ו] בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר "ואותנו, הוציא משם" (דברים ו,כג). ועל דבר זה ציווה בתורה, "וזכרת כי עבד היית" (דברים ה,יד), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.
ט) [ז] לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין -- אין פחות מהן; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, לא יפחתו לו מארבעה כוסות: שיעור כל כוס מהן, רביעית.
י) [ח] אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב. אישה אינה צריכה הסיבה; ואם אישה חשובה היא, צריכה הסיבה. ובן אצל אביו והשמש בפני רבו, צריכין הסיבה; אבל תלמיד בפני רבו, אינו מסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות. והסיבת ימין, אינה הסיבה; וכן המסב על עורפו, או על פניו -- אין זו הסיבה. ואימתיי צריכין הסיבה, בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו -- אם הסב, הרי זה משובח; ואם לאו, אינו צריך.
יא) [ט] ארבע כוסות האלו -- צריך למזוג אותן, כדי שתהיה שתייה ערבה: הכול לפי היין, ולפי דעת השותה; ולא יפחות בארבעתן, מרביעית יין חי. שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג -- יצא ידי ארבעה כוסות, ולא יצא ידי חירות; שתה ארבע כוסות מזוגין בבת אחת -- יצא ידי חירות, ולא יצא ידי ארבעה כוסות. ואם שתה מכל כוס מהן רובו, יצא.
יב) [י] כל כוס וכוס מארבע כוסות האלו, מברך עליו ברכה בפני עצמה. וכוס ראשון, אומר עליו קידוש היום; כוס שני, קורא עליו את ההגדה; כוס שלישי, מברך עליו ברכת המזון; כוס רביעי, גומר עליו את ההלל, ומברך עליו ברכת השיר. ובין הכוסות האלו -- אם רצה לשתות, שותה; בין שלישי לרביעי, אינו שותה.
יג) [יא] החרוסת, מצוה מדברי סופרים -- זכר לטיט שהיו עובדין בו במצריים. וכיצד עושין אותה, לוקחין תמרים או גרוגרות או צימוקין וכיוצא בהן, ודורסין אותן, ונותנין לתוכן חומץ, ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן; ומביאין אותן על השולחן, בלילי הפסח.
יד) [יב] אכילת מרור -- אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח: שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח, על מצה ומרורים. ומדברי סופרים, לאכול המרור לבדו בליל זה, אפילו אין שם קרבן פסח.
טו) [יג] מרורים האמורים בתורה, הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור; כל אחד מחמשת מיני ירק אלו, נקרא מרור. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית, יצא -- והוא, שיהיו לחין; ויוצאין בקלח שלהן, אפילו יבש. ואם שלקן, או כבשן, או בישלן -- אין יוצא בהן.