הלכות גירושין
הלכות גירושין. יש בכללן שתי מצוות -- אחת מצות עשה, והוא שיגרש המגרש בספר; שנייה מצות לא תעשה, והוא שלא יחזיר גרושתו משנישאת. וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות גירושין פרק א
א) אין האישה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה, וכתב זה הוא הנקרא גט; ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה, ואלו הן -- שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר, ושיהיה עניין הכתב שגירשה והסירה מקניינו, ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה, ושיהיה נכתב לשמה, ושלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה, ושייתננו לה, ושייתננו לה בפני עדים, ושייתננו לה בתורת גירושין, ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה. ושאר הדברים שבגט, כגון הזמן, וחתימת העדים, וכיוצא בהן -- הכול מדברי סופרים.
ב) ומניין שעשרה דברים אלו מן התורה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו... וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו" (דברים כד,א). "אם לא תמצא חן בעיניו" -- מלמד שאינו מגרש, אלא ברצונו, ואם נתגרשה שלא ברצונו, אינה מגורשת; אבל האישה מתגרשת ברצונה, ושלא ברצונה.
ג) "וכתב" (דברים כד,א) -- מלמד שאינה מתגרשת, אלא בכתב. "לה" (שם) -- לשמה. "ספר כריתות" (שם) -- דבר הכורת בינו לבינה, שלא יישאר לו עליה רשות; ואם עדיין לא נכרת בינו לבינה, אינה מגורשת, כמו שיתבאר.
ד) "ונתן בידה" (דברים כד,א) -- מלמד שאינה מתגרשת עד שיינתן הגט לידה, או ליד שלוחה שהוא כידה, או לחצרה: שהכול כידה, כמו שיתבאר. "ושילחה" (שם) -- שיהיה עניין הגט שהוא המשלח אותה, לא שישלח עצמו ממנה.
ה) [ד] כיצד, כתב לה, הרי את משולחת, הרי את מגורשת, הרי את לעצמך, הרי את מותרת לכל אדם, וכל כיוצא בזה העניין -- הרי זו מגורשת; וגופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם. אבל אם כתב לה, איני בעליך, איני ארוסיך, איני אישך -- אין זה גט, שנאמר "ושילחה" (דברים כד,א), לא שישלח עצמו ממנה; וכן הכותב לאשתו, הרי את בת חורין -- אינו גט.
ו) [ה] זה שנאמר בתורה "ושילחה מביתו" (דברים כד,א), אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו; אלא משיגיע הגט לידה, גמרו גירושיה, ואף על פי שעדיין היא בביתו, כמו שיתבאר. לא נאמר "ושילחה" אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו, הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו; לפיכך צריכה ממנו גט שני, כמו שיתבאר.
ז) [ו] ומניין שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו -- שנאמר "וכתב... ונתן" (דברים כד,א), מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, הוא הגט הכשר; יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה. לפיכך אם כתב גט על קרן הפרה, נותן לה את הפרה; ואם חתך הקרן אחר שכתב, ונתנו לה -- אינו גט. וכן אם כתב במחובר, אף על פי שחתמו בו העדים אחר שתלשו, ונתנו לה -- אינו גט.
ח) [ז] אין כותבין במחובר, אפילו טופס הגט; כתב הטופס במחובר, ותלשו ואחר כך כתב שם האיש, ושם האישה, והזמן, והרי את מותרת לכל אדם, וחתמו, ונתנו לה -- כשר.
ט) [ח] כתב כל הגט על עלה הזרוע בעציץ נקוב, אף על פי שנתן לה העציץ כלו, הגט פסול -- גזירה, שמא יקטום; אבל כותב הוא על חרסו של עציץ, ונותנו לה.
י) [ט] ומניין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין -- שנאמר "ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד,א), שייתן אותו בתורת ספר כריתות. אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה, או שנתנו בידה והיא ישנה, ונעורה והרי הוא בידה -- אינו גט; ואם אמר לה אחר כך, הרי הוא גיטיך -- הרי זה גט.
יא) [י] אמר לעדים, ראו גט שאני נותן לה, וחזר ואמר לה, כנסי שטר חוב זה -- הרי זה כשר, שהרי הודיע את העדים שנתנו בתורת גירושין, וזה שאמר לה שטר חוב, מפני שנכלם ממנה.
יב) [יא] המגרש צריך שיאמר לה כשייתן לה הגט, הרי זה גיטיך, או הוא גיטיך, וכיוצא בזה; ואם נתן בידה ולא אמר כלום, הרי זה פסול. במה דברים אמורים, בשלא היה מדבר עימה על עסקי גיטה; אבל אם היה מדבר עימה על עסקי גיטה, ונטל הגט, ונתן בידה, ולא אמר כלום -- הרי זה גט כשר.
יג) [יב] גט שהיה מונח על הארץ, ואמר לה, טלי גיטיך מעל גבי קרקע, ונטלתו, או שהיה קשור על ידו או על ירכו, ושלפתו ממנו -- אף על פי שאמר לה אחר שבא לידה, הרי הוא גיטיך -- אינו גט, שנאמר "ונתן בידה" (דברים כד,א), לא שתיקח היא מעצמה: והרי לא נתן לה, לא הוא ולא שלוחו. אבל אם הרכין לה בגופו, או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה, הרי זה גיטיך -- הרי זה גט.
יד) [יג] ומניין שייתננו לה בפני עדים -- הרי הוא אומר "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים, יקום דבר" (דברים יט,טו), ואי אפשר שתהיה זו היום ערווה והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מותרת בלא עדים. לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה, ואפילו בעד אחד -- אינו גט. [יד] במה דברים אמורים, בשהיה הגט בכתב ידי סופר; אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו, וחתם עליו עד אחד, ונתנו לה -- הרי זה גט פסול.
טו) תקנת חכמים היא שיהיו העדים חותמין על הגט -- שמא ייתן לה הגט בפני שניים וימותו, ונמצא הגט שבידה כחרס מחרסי אדמה, שהרי אין בו עדים; לפיכך תיקנו שיעידו מתוכו. ואף על פי שהעדים בתוכו, נותנו לה בפני שניים, בין אותן העדים החתומין עליו, בין בפני שניים אחרים -- שעיקר הגירושין, בעדי מסירה.
טז) חתמו בו שניים, ועבר ונתנו לה בינו לבינה, או שנמצאו עדי מסירה פסולין -- הרי זה כשר, הואיל ועדים שבו כשרין, והרי הגט יוצא מתחת ידה; ויש שהורה מן הגאונים שהוא פסול. [יז] העידו מתוכו פסולין, אפילו אחד פסול ואחד כשר, ונתנו לה בפני שני עדים כשרין -- הרי זה פסול, שנמצא כמזוייף מתוכו.
יז) [יח] הרחיק את העדים מן הכתב, מלוא שתי שיטין -- פסול; וכמה ירחיק את העדים מן הכתב, פחות מכדי שתי שיטין, כדי שיהיו נקראין עימו. במה דברים אמורים, בשהיה הגט יוצא מתחת ידה, ולא היו שם עדי מסירה; אבל אם מסרו לה בעדים, אף על פי שהן מרוחקין הרבה, ואין נקראין עימו, ואף על פי שאין חתום עליו עד כלל -- הרי זה כשר, שעיקר הגירושין בעדי מסירה.
יח) [יט] העדים שנותנין הגט בפניהן צריכין לקרותו, ואחר כך ייתננו לה; ואם נתנו לה בפניהן תחילה, חוזרין וקוראין אותו אחר שנתנו לה. קראוהו והוא ביד הבעל, או ביד שלוחו, והחזירוהו לו, וחזר הוא והכניסו לתוך ידו, ונתנו לה -- חוזרין וקוראין אותו. [כ] לא קראוהו אלא נטלתו וזרקתו לים או לאש, הרי זו מגורשת, הואיל וקראוהו תחילה, אין חוששין לו שהחליפו; ולא עוד אלא אפילו אמר הבעל שטר אחר היה, ולא היה הגט שקראתם, אינו נאמן, והרי היא מגורשת.
יט) [כא] הרי שלא קראו הגט בתחילה, ונתן לה הגט בפניהם, וזרקתו לאור או לים -- אף על פי שהבעל אומר גט כשר היה, הרי זו ספק מגורשת. [כב] זרק לה הגט לחצרה לבין החבייות בפני עדים, וביקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר -- אין חוששין לה, שזה הנמצא הוא שזרק; נמצאו שם שתיים שלוש מזוזות או שטרות, חוששין שמא גט שזרק גררוהו עכברים, והרי זו ספק מגורשת.
כ) [כג] העדים שחותמין על הגט, צריכין להיות יודעין לקרות ולחתום. אם אינן יודעין לקרות, קוראין בפניהן והן חותמין -- והוא, שיכירו לשון הגט; ואם אינן יודעין לחתום, רושמין להן הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רישומו מתקיים, והן כותבין על הרושם. ואין עושין כן, בשאר שטרות -- קל הוא שהקלו בגיטי נשים, כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות, הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהן, כמו שביארנו.
כא) [כד] אף על פי שחתימת העדים בגט מדבריהן, התקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהן בגט. וכן התקינו בעדי הגט, שאין חותמין אלא זה בפני זה; ואם חתמו זה שלא בפני זה, הרי זה גט פסול.
כב) וכן תיקנו חכמים שיכתוב זמן בגט ומקום כתיבתו, כשאר השטרות -- שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה כשהיא תחתיו, ויכתוב לה גט אחר הזנות וייתן לה, ואם לא יהיה בו זמן, יכולה לומר קודם הזנות נתגרשתי; ולפיכך תיקנו זמן בגיטין.
כג) [כה] גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, או שהיה מוקדם, או מאוחר, או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו אף על פי שעוסקין באותו עניין, או כתב את הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד -- כל אלו פסולין, עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו.
כד) [כו] חתך ממנו הזמן ונתנו לה, או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחודש פלוני, או בחודש פלוני, או בשנה פלונית ולא הזכיר החודש, אפילו כתב בשבוע פלוני -- כשר; וכן אם כתב בו היום גירשתיה -- כשר, שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט.
כה) [כז] וכן תיקנו שיהיו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן, משום שלום מלכות. כתב למלכות שאינה מלכות אותה המדינה, או לבניין הבית, או לחורבן הבית -- אם דרך אותו מקום למנות בו, הרי זה כשר; ואם אין דרכם למנות בו, הרי זה פסול. וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין, או ליצירה או למלכות אלכסנדרוס מקרון שהוא מניין שטרות. ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות, הרי זה כשר.
כו) [כח] האומר לשניים, כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי, ונתאחר הדבר ימים או שנים, או שנמצא הגט בטיל, והוצרכו לכתוב לה גט אחר כשר אחר כמה שנים, כמו שיתבאר -- הרי אלו כותבין זמן הכתיבה ומקום הכתיבה, לא הזמן שאמר להם הבעל בו כתבו ולא אותו המקום. כיצד, היו בירושלים כשאמר להם והן עומדין בתשרי, ונתאחרו עד ניסן והרי הן בלוד -- כותבין זמן הגט, מניסן; ובלוד, ששם נכתב הגט, כשאר שטרות.
הלכות גירושין פרק ב
א) זה שנאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד,א) -- אחד הכותב בידו, או שאמר לאחר לכתוב לו, ואחד הנותן בידו, או שאמר לאחר ליתן לה: לא נאמר "וכתב", אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב; "ונתן", שלא תיקח מעצמה.
ב) אמר לשניים, כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי -- הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה, והן הן שלוחיו והן הן עדיו; וכן אם אמר לסופר, כתוב לי גט לאשתי, ואמר לעדים לחתום -- כותבין וחותמין ונותנין לו, והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
ג) וכותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עימו -- והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו, מכירין ויודעין שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית; ואם היו באותו מקום שניים ששמותיהן שווין, ושמות נשותיהן שווין -- אין מגרש אחד מהן, אלא במעמד חברו: שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חברו, ויגרשנה עליו. [ד] ובשעת הסכנה -- כותבין ונותנין, אף על פי שאין מכירין. והאישה נותנת שכר הסופר, בכל מקום.
ד) [ה] וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר, כתוב; ולעדים, חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שניים, נכתוב גט לאשתך, ואמר להם, כתובו -- אם כתבו הן עצמן וחתמו בו, הרי זה כשר; אבל אם אמרו הן לסופר וכתב, ולעדים וחתמו, אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל, וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים -- הרי זה גט בטיל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכותבו.
ה) [ו] אמר לשניים או לשלושה, אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי, ואמרו לעדים ויחתומו, ואמרו לסופר וכתב, ולעדים וחתמו, או שאמר לשניים, אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי, ואתם חתומו -- הרי זה גט פסול; ומתיישבין בדבר זה הרבה, מפני שהוא קרוב להיות גט בטיל. [ז] ומה בין פסול לבטיל -- שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטיל, הוא בטיל מן התורה; וכל מקום שנאמר פסול, הוא פסול מדברי סופרים.
ו) [ח] הבעל שהביא גט בידו חתום, ואמר תנו גט זה לאשתי -- הרי אלו ייתנו לה; אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו, וכתבו וחתמו ונתנו לה, ונמצא הגט בטיל או פסול -- הרי אלו כותבין אחר, ואפילו מאה, עד שיגיע לידה גט כשר.
ז) [ט] אמר להם הבעל, כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה, וכתבו וחתמו ונתנו לשליח, ונמצא הגט בטיל -- אין כותבין אחר, עד שיימלכו בבעל: שהרי לא עשה אותן שלוחין לגירושין, ושמא לא רצה אלא שיכתבו וייתנו לשליח בלבד; ולא יישאר להם בו מעשה אחר, והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר; ואם כתבו גט אחר כשר, ונתנוהו לשליח, ונתנו לה -- הרי זו ספק מגורשת.
ח) [י] האומר לשניים או ליתר על שניים, כתבו גט ותנו לאשתי, גרשוה, שלחוה, שבקוה, תרכוה, כתבו איגרת ותנו לה -- הרי אלו יכתבו גט כשר, וייתנו לה.
ט) אמר להם, פטרוה, פרנסוה, עשו לה כדת, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי -- לא אמר כלום; ואם כתבו גט ונתנו לה, הרי זה בטיל.
י) [יא] אמר להם, הוציאוה, עזבוה, התירוה, הניחוה, הועילוה -- הרי זה ספק אם משמע מילות אלו גירושין, או דבר אחר. לפיכך אין כותבין לה; ואם כתבו גט ונתנו לה, הרי זו ספק מגורשת.
יא) [יב] האומר כתבו גט לאשתי, הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו, ואין נותנין לאשתו, עד שיאמר להם ליתן לה; ואם נתנו לה, אינו גט. במה דברים אמורים, בבריא; אבל המסוכן, והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חולייו מיד, והיוצא בקולר, אפילו על עסקי ממון, והמפרש בים, והיוצא בשיירה, ואמר כתבו גט לאשתי -- הרי אלו יכתבו ויחתמו וייתנו לה, שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
יב) [יג] בריא שאמר, כתבו גט לאשתי, וכתבו ונתנו לה, והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג, או הפיל עצמו לים -- הרי זה גט כשר; עלה לגג, ודחפתו הרוח, ומת -- אינו גט; ספק הפיל עצמו, ספק דחפתו הרוח -- הרי זה גט, עד שייוודע בודאי שהרוח דחפתו.
יג) וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר, כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי -- הרי אלו יכתבו וייתנו: והוא, שיידע אותו. ואף על פי שהעלוהו, ולא הכירוהו -- הרי זה כשר, שזה כשעת הסכנה הוא שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שאי אפשר שיחיה מהן, אפילו נשחט בו רוב שני הסימנין, ורמז ואמר, כתבו גט לאשתי -- הרי אלו יכתבו וייתנו, שהרי עתה חי הוא, אף על פי שסופו למות.
יד) מי שהייתה רוח רעה מבעתת אותו, ואמר כשהתחיל בו החולי, כתבו גט לאשתי -- לא אמר כלום, מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן השיכור שהגיע לשכרותו של לוט; ואם לא הגיע, הרי זה ספק.
טו) אמר כשהוא בריא, כתבו גט ותנו לאשתי, ואחר כך נבעת -- ממתינין עד שיבריא, וכותבין ונותנין לה, ואין צריך לחזור ולהימלך בו, אחר שהבריא; ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא, הרי זה פסול.
טז) מי שנשתתק והרי דעתו נכונה, אמרו לו נכתוב גט לאשתך, והרכין בראשו -- בודקין אותו שלושה פעמים בסירוגין; אם אמר על לאו לאו, ועל הן הן -- הרי אלו יכתבו וייתנו: וצריכין לבודקו יפה יפה, שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו, כתבו ותנו גט לאשתי -- הרי אלו כותבין ונותנין לה, אם הייתה דעתו מיושבת עליו, שאין דין מי שנשתתק, כדין החירש.
יז) מי שנשא כשהוא פיקח, ונתחרש, ואין צריך לומר, נשתטה -- אינו מוציא לעולם, עד שיבריא; ואין סומכין על רמיזת החירש, ולא על כתבו, אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת. אבל אם נשא כשהוא חירש, מגרש ברמיזה -- שאין קידושיו קידושין מן התורה, כמו שביארנו, וכשם שכונס ברמיזה, כך מוציא ברמיזה.
יח) המקדש קטנה על ידי אביה, וגירשה כשהיא קטנה -- אביה מקבל גיטה; ומשיגיע גט ליד האב, נתגרשה. גירשה כשהיא נערה, אם הגיע הגט לידה, או ליד אביה -- נתגרשה. ואין נערה מאורסה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, בחיי אביה; אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסת, בין קטנה בין נערה.
יט) קידשה אביה כשהיא קטנה, ומת -- אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר, הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה. ואם לאו, אינה מתגרשת עד שתבחין; ואם גירשה, אינה מגורשת.
כ) מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש -- בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן, מכין אותו עד שיאמר, רוצה אני; ויכתוב הגט, והוא גט כשר. וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו, עשה מה שישראל אומרין לך, ולחצו אותו ישראל ביד הגויים, עד שיגרש -- הרי זה כשר; ואם הגויים מעצמן אנסוהו עד שכתב, הואיל והדין נותן שיכתוב -- הרי זה גט פסול.
כא) ולמה לא בטיל גט זה, שהרי הוא אנוס, בין ביד גויים, בין ביד ישראל -- שאין אומרין אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר, או נתן; אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו -- אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.
כב) לפיכך זה שאינו רוצה לגרש -- מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות; ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר, רוצה אני -- כבר גירש לרצונו.
כג) לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש, וטעו בית דין של ישראל, או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש -- הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש.
כד) ואם הגויים אנסוהו לגרש שלא כדין, אינו גט; אף על פי שאמר בגויים, רוצה אני, ואמר לישראל, כתבו וחתמו -- הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגויים אנסוהו, אינו גט.
הלכות גירושין פרק ג
א) כל גט שלא נכתב לשם האיש המגרש, ולשם האישה המתגרשת -- אינו גט. כיצד, סופר שכתב גט ללמד או להתלמד, ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו, ושם האישה כשם אשתו, ושם העיר כשם עירו, ונטלו וגירש בו -- אינו גט.
ב) יתר על זה, כתב לגרש את אשתו, ומצאו בן עירו ואמר לו, שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, ונטלו ממנו וגירש בו -- אינו גט, אף על פי שנכתב לשם גירושין.
ג) יתר על זה, מי שיש לו שתי נשים ששמותיהן שווין, וכתב לגרש את הגדולה, ונמלך וגירש בו את הקטנה -- אינו גט: אף על פי שנכתב לשם האיש המגרש, לא נכתב לשם זו שנתגרשה בו.
ד) יתר על כן, אמר לסופר, כתוב ואי זו שארצה אגרש בו, וכתב הסופר על דעת זו, וגירש בו אחת מהן -- הרי זה ספק גירושין. וכל גט שכתבו שלא לשמה, אף על פי שהעביר עליו קולמוס לשמה, אינו גט.
ה) מי שכתב גט לגרש את אשתו, ונמלך ולא גירשה, ונתייחד עימה אחר שכתבו לה -- לא יגרשנה באותו הגט, פעם אחרת כשירצה לגרשה. ואם גירשה באותו הגט הישן, הרי זו מגורשת; ותינשא בו לכתחילה, שהרי נכתב לשמה, והרי נתן לה עתה בעדים כהלכתו. ולמה לא יגרש בו לכתחילה -- גזירה, שמא יאמרו גיטה קודם לבנה.
ו) אמר לסופר, כתוב גט לפלונית, ויהיה עימי לכשאשאנה אגרשנה בו, ונכתב, ונשאה, וגירשה בו -- אינו גט, מפני שלא הייתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה, ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין; אבל אם אמר לו, כתוב אותו לארוסתי לכשאשאנה אגרשנה בו, וכנסה, וגירשה בו -- כשר. כתבו ליבמתו, ואחר שייבמה גירשה בו -- הרי זה ספק גירושין, הואיל ואינה אשתו גמורה כשכתבו.
ז) מפני תקנת סופר, התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין: ויניח מקום האיש, ומקום האישה, ומקום הזמן, ומקום הרי את מותרת לכל אדם -- כדי שיכתבם לשם האיש המגרש, ולשם האישה המתגרשת; וכן יחתמו העדים, לשמו ולשמה.
ח) סופר שכתב הגט לשמו ולשמה כהלכתו, וחתמו העדים שלא לשמה -- הואיל ומסרו לה בעדים, הרי זה פסול, שאין העדים חותמין על הגט, אלא מפני תיקון העולם. יש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה, הואיל והוא כמזוייף מתוכו -- הרי זה גט בטיל; וכן אם היה אחד מעדיו פסול, או שהיה בו עד אחד בלבד כשר, אף על פי שנמסר בעדים -- הרי זה גט בטיל: ולא ייראה לי דבר זה; אלא כמזוייף לא מזוייף ודאי, והואיל ונמסר בעדים כשרים -- הרי זה פסול מדבריהם.
ט) המביא גט ואבד ממנו ומצאו -- אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות, אפילו מצאו לאחר זמן מרובה, הרי זה בחזקת שהגט שאבד ממנו הוא הגט שנמצא, ותתגרש בו.
י) אבד במקום שהשיירות מצויות, אם מצאו מיד ועדיין לא שהה שם אדם מן העוברים, או שמצאו בכלי שהניחו בו, ויש לו טביעות עין באורכו ורוחבו של גט כשהיה כרוך -- הרי הוא בחזקתו, ותתגרש בו.
יא) [י] הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשם שבגט, חוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא, הואיל ועבר אדם שם, ואף על פי שלא שהה; ואם נתגרשה בו, הרי זו ספק מגורשת. אבל אם לא עבר אדם שם, הרי זה בחזקתו, אף על פי שהוחזקו שם שניים ששמותיהן שווין.
יב) [יא] היה לעדים בגט סימן מובהק, כגון שאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית, או שאמרו מעולם לא חתמנו על גט אחר שיש בו שמות כשמות אלו -- הרי זה בחזקתו, ותתגרש בו: ואף על פי שמצאו אחר זמן מרובה, ובמקום שהשיירות מצויות, והוחזקו שם שניים ששמותיהן שווין.
יג) [יב] שניים ששילחו שני גיטין ונתערבו -- נותנין שניהן לזו ושניהן לזו, בעדי מסירה; לפיכך אם אבד אחד מהן, הרי השני בטיל.
יד) [יג] מי שהיו לו שני שמות, וכן אישה שיש לה שני שמות -- כשמגרש כותב שמו ושמה שהן רגילין בו וידועין בו ביותר, ואומר איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אישה פלונית וכל שם שיש לה; ואם כתב חניכתו וחניכתה, כשר. [יד] כתב השם שאינן ידועין בו ביותר, וכתב כל שם שיש לו -- הרי זה ספק גירושין. שינה שמו או שמה, ושם עירו או שם עירה, אף על פי שכתב כל שם שיש לו, וכל שם שיש לה -- אינו גט.
טו) הכול כשרין לכתוב את הגט, חוץ מחמישה -- גוי, ועבד, וחירש, ושוטה, וקטן; אפילו האישה עצמה, כותבת את הגט שלה. ישראל שנשתמד לעבודה זרה, או שהוא מחלל שבת בפרהסיה -- הרי הוא כגוי, לכל דבריו.
טז) ולמה אין כותבין אלו החמישה -- מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש המגרש, ולשם האישה המתגרשת: והגוי, על דעת עצמו הוא כותב; וחירש שוטה וקטן, אינן בני דעת; והעבד, אינו בתורת גיטין וקידושין, לפיכך הוא פסול כגוי, לכל דבריו. ואם כתב הגט אחד מחמישה אלו, אינו גט, אף על פי שחתמו בו עדים כשרים, ונמסר לה בכשרים.
יז) כתב אחד מן החמישה טופס הגט, והניח מקום התורף, שהוא מקום האיש, ומקום האישה, ומקום הזמן, ומקום הרי את מותרת לכל אדם, וכתבן הפיקח הגדול הישראלי לשמו -- הרי זה גט כשר.
יח) מותר להניח חירש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט, לכתחילה -- והוא, שיהיה גדול עומד על גבן; אבל הגוי והעבד, אין כותבין הטופס לכתחילה, ואפילו ישראל עומד על גבן: שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה, אלא מפני תקנת סופר, כמו שביארנו.
יט) הכותב גט בשבת או ביום הכיפורים בשגגה, ונתנו לה -- הרי זו מגורשת; כתבו וחתמו בו ביום טוב בזדון, ונתנוהו לה -- אינה מגורשת, שהרי העדים פסולין מן התורה; כתבו ביום טוב בזדון, ונמסר לה בפני עדים כשרים ביום טוב -- הרי זה פסול.