הלכות מקוות פרק ב
א) אלו חוצצין באדם, לפלוף שחוץ לעין, וגלד שחוץ למכה, והדם יבש שעל גבי המכה, והרטייה שעליה, וגלדי צואה שעל בשרו, ובצק או טיט שתחת הציפורן, והמלמולין שעל הגוף, וטיט היון וטיט היוצרים וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה כל אלו חוצצין, ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי נמחה במים וכשהוא יבש חוצץ.
ב) הדבש, והדיו, והחלב, והדם, ושרף התות, והתאנה, והשקמה והחרוב, יבשין חוצצין לחין אינן חוצצין, ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין חוצצין, ודם שנסרך בבשר אפילו לח חוצץ, האבר והבשר המדולדלים חוצצין.
ג) בית הסתרים באשה חוצץ עד שתדיח תחילה, שהזיעה שם תמיד והאבק מתקבץ וחוצץ, במה דברים אמורים בנשואה אבל בפנויה הואיל ואינה מקפדת אינו חוצץ.
ד) האגד שעל גבי המכה, והקשקשין שעל גבי השבר, והשירים והנזמים והקטליות והטבעות בזמן שהן חזקים ודבוקים בבשר חוצצים רפים אינם חוצצין.
ה) חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שקושרות הנשים בראשיהן לנוי חוצצין מפני שמבדילין בין הגוף ובין המים, אבל חוטי שיער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן אף על פי שאינן רפין.
ו) חוטין שבצואר אינן חוצצין אפילו של פשתן לפי שאין אשה חונקת עצמה בהן, אבל חבקים שבצואר כגון קטליות וענקים חוצצין לפי שהאשה חונקת עצמה בהן כדי שתראה בעלת בשר.
ז) שיער שעל הלב שנתקשר ונעשה קלקלי, וכן קלקלי הזקן חוצצין.
ח) חץ התחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ, ובזמן שאינו נראה טובל ואוכל בתרומתו לערב אף על פי שהוא חץ טמא, וכן מי שבלע טבעת טמא וטבל הרי זה טהור, ואם הקיאה אחר שטבל נטמא במגעה שכבר ביארנו שכל הבלועים בגוף החי לא מטמאין ולא מתטמאין, נכנסו צרורות וקיסמין בסדקי רגליו מלמטה חוצצין.
ט) אספלנית מלוגמה ורטייה שעל בית הסתרים חוצצין אף על פי שאינו צריך שיכנסו בהן המים צריכין שיהיו ראויין ולא יהא בהן דבר חוצץ כמו שביארנו, היתה בו שערה אחת או שתים חוץ למכה וראשה מודבק למכה או שהיו שתי שערות ראשם מודבק בטיט או בצואה או שהיו שתי שערות בריסי עיניו מלמטה ונקבן והוציאן בריסי עיניו מלמעלה הרי אלו חוצצין.
י) לא יטבול אדם בעפר שעל רגליו ואם טבל אינו חוצץ.
יא) האוחז באדם ובכלים והטבילן הרי הן בטומאתן, ואף על פי שרפה ידיו עד שבאו בהן המים גזירה שמא לא ירפה, ואם הדיח ידיו במים עלתה להן טבילה.
יב) המפשלת בנה לאחורה וטבלה לא עלתה לה טבילה שמא היה טיט ברגלי התינוק או בידיו ונדבק באמו בשעת טבילה וחצץ ואחר שעלתה נפל.
יג) נדה שנתנה שערה בפיה או שקפצה ידה או שקרצה בשפתותיה או שנמצא עצם בין שיניה כאילו לא טבלה, וכן שאר כל הטמאים, נתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהרה מטומאת הנדה והרי היא טמאה על גב רוקה ונמצאת ראשון לטומאה כמי שנגע ברוק הנדה, וכן הדין בזב.
יד) ואלו שאין חוצצין באדם, קלקלי הראש ובית השחי ובית הסתרים שבאיש, ולפלוף שבעין, וגלד שהעלתה המכה, ולכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הציפורן, וציפורן המדולדלת, וכשות הקטן והוא השיער הדק שעל בשרו, כל אלו אינן חוצצין.
טו) שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן, ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה, אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפני עצמה כזה הורו הגאונים, ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא אם כן נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו, ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שיער.
טז) תקנת עזרא היא שתהיה אשה חופפת את שערה ואחר כך תטבול, ואם אפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד תיכף לחפיפה הרי זה משובח, ובשעת הדחק או מפני החולי חופפת אפילו בערב שבת וטובלת למוצאי שבת.
יז) טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שנייה אלא חוזרת וטובלת מיד בלבד, ואם לאו צריכה לחוף פעם שנייה ולטבול.
יח) לא תחוף אשה בנתר מפני שמקטף את השיער, ולא באהל מפני שמסריך את השיער, אלא בחמין ואפילו בחמי חמה מפני שהחמין משירין את השיער ומסלסלין אותו, אבל הצוננין מקלקלין ומקבצין את השיער ומתקשר.
יט) נדה שנתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה.
כ) שרטה בבשרה והוציא דם וטבלה, בתוך שלשה ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר שלשה ימים חוצץ מפני שהדם נקפה שם כגלד שעל גבי המכה, וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה.
כא) כוחל שבעין אינו חוצץ, שעל גב העין חוצץ, ואם היו עיניה פורחות אף על גבי העין אינו חוצץ.
כב) פתחה עיניה ביותר או עיצמתן ביותר לא עלתה לה טבילה, במה דברים אמורים לענין טהרות אבל להתירה לבעלה הרי זו מותרת, אף על פי שנתנה תבשיל לבנה או שהיה בה שרט ישן או שהיה על גב עינה כוחל ובין פתחה עיניה או עיצמתן הרי זו מותרת לבעלה שכל הדברים האלו וכיוצא בהן אינן חוצצין אלא מדבריהן ולענין טהרות גזרו לענין ביאה לא גזרו, וכל החוצץ בנדה לטהרות חוצץ בשאר הטמאין לענין טהרות, וחוצץ בגר בשעת טבילה.
כג) מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו הרי הוא בטומאתו עד שיאמר יודע אני בודאי שלא היה זה עלי קודם הטבילה הואיל והוחזק טמא העמד טמא על טומאתו עד שתדע בוודאי שטהר.
הלכות מקוות פרק ג
א) ואלו חוצצין בכלים, הזפת והחמר וכיוצא בהן, הזפת שבכוס ושבצלוחית מתוכן חוצצין מאחוריהן אינן חוצצין, במה דברים אמורים מבית האומן אבל מבעל הבית בין מתוכן בין מאחוריהן חוצצין, הזפת שבתמחוי ושבקערה בין מתוכן בין מאחוריהן בין מבעל הבית בין מבית האומן חוצצין.
ב) המור והקומוס בין בכוס בין בצלוחית בין בתמחוי וקערה בין מבעל הבית בין מבית האומן בין מתוכן בין מאחוריהן חוצצין, היה זפת או חמר וכיוצא בהן על הטבלא ועל השלחן ועל הדרגש אם היו נקיים חוצצין מפני שמקפיד עליהן, ועל הבלוסין אינן חוצצין מפני שאינו מקפיד עליהן.
ג) היו על מטות בעל הבית חוצצין על מטות של עני אינן חוצצין, על אוכף בעל הבית חוצץ ועל זקקין אינו חוצץ, על המרדעת משני צדדין חוצץ.
ד) היו זפת או חמר וכיוצא בהן על בגדי תלמידי חכמים אפילו מצד אחד חוצץ מפני שמקפידין על מלבושן להיות נקי, על בגדי עמי הארץ משני צדדין חוצץ מצד אחד אינו חוצץ.
ה) היו על המטפחות של זפתים ושל יוצרים ושל ספסלי אילנות אינן חוצצין.
ו) טבח שהיה דם על בגדיו אינו חוצץ מפני שאינו מקפיד.
ז) מוכר רבב שהיה רבב על בגדו אינו חוצץ וכן כל כיוצא בזה, היה הטבח מוכר רבב והיה על בגדו דם ורבב הרי זה ספק אם חוצץ מפני שהן שנים ומקפיד או אינו חוצץ שהרי מלאכתו היא ואינו מקפיד.
ח) היה הזפת או החמר וכיוצא בהן על הסנדל מתוכו, מלמעלה חוצץ מלמטה אינו חוצץ, על הספסל מלמעלה או מן הצדדין חוצץ מלמטה אינו חוצץ.
ט) לכלוכי צואה שבכסא ושבקתדרה המכובשין בין מתוכן בין מאחוריהן בין מלמטה בין מן הצדדין אינן חוצצין מפני שהמים מעבירין אותן, אבל לכלוכי שמרים שבכוס ושבצלוחית, והמוך שבשיר ושבזוג, והטיט והבצק שעל יד הקורדום ושעל יד המגריפה חוצצין.
י) דבר ברור הוא שכל מקום שאמרנו בזפת ובחמר וכיוצא בהן שאינן חוצצין בכלים מפני שאינו מקפיד הוא לפיכך אם היה רוב הכלי חפוי בזפת או בחמר וכיוצא בהן לא עלתה לו טבילה כמו שביארנו, אף על פי שאינו מקפיד אין בדבר זה הפרש בכלי מן הכלים אלא כל הכלים שוין בדבר זה.
יא) כל ידות הכלים שהן חלולין שהכניסן שלא כדרכן, או שהכניסן כדרכן ולא מירקן, או שהיו של מתכת ונשברו לא עלתה להן טבילה.
יב) כלי שהפך פיו למטה והטבילו כאילו לא טבל מפני שאין המים נכנסין בכולו, היה בו מקום שאין המים נכנסין בו עד שיטנו על צדו לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו.
יג) כלי שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו טהור עד שיטנו על צדו.
יד) צלוחית שפיה שוקע אינה טהורה עד שיטנה על צדה.
טו) קלמרין אינה טהורה עד שיקבנה מצדה כדי שיכנסו המים לעקמומיות שבה.
טז) בהמה שהיה השיר שעליה רפוי ונטמא מטבילין אותו במקומו.
יז) לא יטביל אדם את הקומקום בפחמין שבו אלא אם כן שפשף.
יח) כלי שהוא מלא משקין והטבילו כאילו לא טבל, היה מלא מים והטבילו הרי המים והכלי טהורין כאחת מפני שהמים יש להן טהרה במקוה כמו שביארנו בטומאת אוכלין ומשקין, היה הכלי מלא מי רגלים רואין אותו כאילו הוא מים, היה בו מי חטאת אם היה רוב הכלי פנוי כדי שירבו מי מקוה על מי חטאת שבתוכו הרי זה טהור, ואם לאו עדיין הוא בטומאתו וכאילו הן שאר משקין שחוצצין בין גוף הכלי ובין מי המקוה.
יט) כלי שתוכו טהור וגבו טמא והיה מלא יין לבן או חלב והטבילו, הולכין אחר הרוב אם היה רוב הכלי פנוי כדי שירבו המים בתוכו טהור מפני שטומאתו מדבריהן, אבל אם היה בו יין אדום או שאר משקין לא עלתה לו טבילה.
כ) לגין שהוא מלא מים טמאין והיה על פיו טיט טופח והיה הטיט שוקע במים והטבילו טהור, ואם היה טיט היון וכיוצא בו כאילו לא טבל, וכן טבת שנתנה בלבינה של טיט טופח והטבילה טהורה, ואם היה טיט יון כאילו לא טבלה.
כא) אלו שאין צריכין שיבואו המים בהן, סתם קשרי בגדי עניים ואם הקפיד עליהן חוצצין, וקשרי בגדי בעלי בתים סתמן חוצצין ואם אינו מקפיד עליהן אינן חוצצין, וקשרי נימי הבגדים שנקשרו מאליהן, וחבט הסנדל, ותפילה של ראש בזמן שהקציצה דבוקה עם הרצועה שבה וחזקה, ותפילה של זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת, ואזני החמת והתורמיל, וכל כיוצא באלו מקשרים ותפרים שאינו עתיד להתירם.
כב) ואלו שצריכין שיבואו בהן המים, הקשרים שבפתחי החלוק שהן עשויין לולאות, וכן קשרי לולאות שבכתף, ושפה של סדין צריך למתח, ותפילה של ראש בזמן שאינה קבועה ברצועה, ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת, ושנצים של סנדל, וקשרי נימי הבגדים שקשרן, וכן כל כיוצא באלו המקומות שהוא עתיד לגלותן ולמותחן, הסלין של גת ושל בד אם היו חזקים צריך לחטט ואם היו רפים צריך לנער, הכר והכסת של עור צריכים שיבואו בהן המים.
כג) כסת עגולה, והכדור, והאימום, והקמיע, והתפילה, אינן צריכין שיבואו המים לחללן, זה הכלל כל שאין דרכו להוציא ולהכניס טובל סתום.
כד) המטביל בגדים המכובסין צריכין שיכנסו בהן המים עד שיבעבעו, הטבילן נגובין עד שיבעבעו וינוחו מבעבוען.
כה) כל ידות הכלים שהן ארוכים יותר מכדי צורכן ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום המדה, כיצד שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים וקטן עשרה מטביל מן השלשלת עד מדה זו בלבד והשאר טהור.
כו) כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים והטביל הכל עלתה להן טבילה אף על פי שפי הכלי צר ביותר שהרי המים נכנסין לו ומתוך שעלתה טבילה לכלי הגדול עלתה טבילה לכלים שבתוכו, ואם הטהו על צדו והטביל לא עלתה להן טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד, וכן אם היה הכלי טהור ונתן לתוכו כלים טמאים והטבילן לא עלתה להן טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד, במה דברים אמורים לתרומה אבל לקדש אין מטבילין כלים לתוך כלים טהורין כלל ואפילו היו בסל או בקופה כמו שביארנו למעלה במקומו.
הלכות מקוות פרק ד
א) דין תורה שכל מים מכונסין טובלין בהן שנאמר מקוה מים מכל מקום, והוא שיהיה בהן כדי להעלות בהן כדי טבילה לכל גוף האדם בבת אחת, שיערו חכמים אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיעור זה הוא מחזיק ארבעים סאה מים בין שאובין בין שאינן שאובין.
ב) מדברי סופרים שהמים השאובין פסולין לטבילה, ולא עוד אלא מקוה מים שאינן שאובין שנפל לתוכן שלשה לוגין מים שאובין פסלו הכל, אף על פי שפיסול מים שאובין מדברי סופרים למדוהו בהיקש שהרי הוא אומר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור המעין אין תפיסת יד אדם כלל והבור כולו בידי אדם שהרי כולו מים שאובין אמרו חכמים המקוה לא יהיה כולו שאוב כבור ואינו צריך להיות כולו בידי שמים כמעין אלא אם יש בו תפיסת יד אדם כשר.
ג) כיצד המניח קנקנים בראש הגג לנגבם וירדו להם גשמים ונתמלאו אף על פי שהיא עונת הגשמים הרי זה ישבור את הקנקנים או יכפם והמים הנקוים מהם כשרים לטבול ואף על פי שכל המים האלו היו בכלים שהרי לא מלאן בידו, לפיכך אם הגביה את הקנקנים והערם הרי כל המים שבהם שאובין.
ד) המניח כלים תחת הצינור תמיד בכל עת ובכל זמן אחד כלים קטנים ואחד כלים גדולים אפילו כלי אבנים וכיוצא בהן מכלים שאינן מקבלין טומאה ונתמלאו מי גשמים הרי אלו פסולין, ואם כפאן על פיהן או שברן המים הנקוין מהן כשאובין לכל דבר שהרי לדעתו נתמלאו שחזקת הצינור לקלח מים, ואפילו שכח הכלים תחת הצינור פסולין גזרו על השוכח מפני המניח, וכן המניח את הכלים בחצר בעת קישור העבים ונתמלאו המים שבהן פסולין שהרי לדעתו נתמלאו, וכן גזרו על השוכח בחצר בשעת קישור עבים משום מניח, הניחן בחצר בעת פיזור עבים ובאו עבים ונתמלאו הרי אלו כשרין כמו שמניחן בראש הגג לנגבן, וכן אם הניחן בעת קישור העבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו ונתמלאו הרי אלו כשרין, ואם שברן או כפאן המים הנקוין מהן כשרין.
ה) הסייד ששכח עציץ במקוה ונתמלאו מים אף על פי שלא נשאר במקוה אלא מעט והרי העציץ יש בו רוב המקוה הרי זה ישבור את העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר, וכן המסדר את הקנקנים בתוך המקוה כדי לחסמן ונתמלאו מים אף על פי שבלע המקוה את מימיו ולא נשאר שם מים כלל אלא מים שבתוך הקנקנים הרי זה ישבור את הקנקנים והמים הנקוין מהן מקוה כשר.
ו) כיצד פוסלין המים השאובין את המקוה בשלשה לוגין, שאם היה במקוה פחות מארבעים סאה ונפלו לתוכן שלשה לוגין והשלימוהו לארבעים סאה, הרי הכל פסול, אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינן שאובין ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר, ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרין והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו למקוה התחתון ארבעים סאה הרי התחתון כשר.
ז) מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובין ונטל אחר כך ממנו סאה הרי זה כשר, וכן נותן סאה ונוטל סאה והוא כשר עד רובו.
ח) אין המים השאובין פוסלין את המקוה בשלשה לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי, אבל אם נגררו המים השאובין חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה אינן פוסלין את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן הכשרים הרי המקוה כשר, כיצד מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרין והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכין ויורדין למקוה בין שהיו נמשכין על הקרקע או בתוך הסילון וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלין את המקוה הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאה, שהשאיבה שהמשיכוה כשירה אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר, וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו מי גשמים ומילא בכתיפו ונתן לתוכו פחות מעשרים שנמצא הכל פסול ופתח הצינור ונמשכו הכל למקום אחד הרי זה מקוה כשר, שהשאובים שהמשיכוה כולה כשירה הואיל והיה שם רוב מן הכשר.
ט) הורו מקצת חכמי מערב ואמרו הואיל ואמרו חכמים שאובה שהמשיכוה כולה טהורה אין אנו צריכין שיהיו שם רוב מים כשרין, וזה שהצריך רוב והמשכה דברי יחיד הן וכבר נדחו שהרי אמרו בסוף שאובה שהמשיכוה כולה טהורה, לפי דברי זה אם היה ממלא בכלי ושופך והמים נזחלין והולכין למקום אחד הרי זה מקוה כשר, וכן כל אמבטי שבמרחצאות שלנו מקואות כשרין, שהרי כל המים שבהן שאוב ושנמשך הוא, ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בעניין זה.
י) מי גשמים ומים שאובין שהיו מתערבין בחצר ונמשכין ויורדין לעוקה שבחצר או שמתערבין על מעלות המערה ויורדין למערה, אם רוב מן הכשר כשר ואם רוב מן הפסול פסול, מחצה למחצה פסול, אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה ונמשכין ויורדין אבל אם היו הכשרים והפסולים מקלחין לתוך המקוה אם ידוע שנפלו לתוכו ארבעים סאה מים כשרין עד שלא ירדו לתוכו שלשה לוגין מים שאובין כשר ואם לאו פסול.