אל תוכו. אין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו (חולין כד:):

כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו (ס״א צ״ל בתוכו):

ואתו תשבורו. למד שאין לו טהרה במקוה (ת״כ פרשתא ז. יג.):

מכל האכל אשר יאכל. מוסב על מקרא העליון כל אשר בתוכו יטמא, מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא, וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. למדנו מכאן דברים הרבה, למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת, מקבל טומאה לעולם, ואפילו נגוב, והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים, שכך יש לדרוש המקרא אשר יבוא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל. ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטומאה מטמא כלים, שכך שנינו (פסחים כ.:) יכול יהיו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל, אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו. ולמדנו עוד שהשרץ שנפל לאויר תנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שנייה, ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טומאה ותהא הפת תחילה, שאם אתה אומר כן, לא נתמעטו כל הכלים מליטמא מאויר כלי חרס, שהרי טומאה עצמה נגעה בהן מגבן. ולמדנו עוד, על ביאת מים שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחובר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר יבוא עליו מים. ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה, (ת״כ פרק ט, א. יומא פ.) שנאמר אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:

תנור וכירים. כלים המיטלטלין הם, והם של חרס, ויש להן תוך, ושופת את הקדרה על נקב החלל, ושניהם פיהם למעלה:

יתץ. שאין לכלי חרס טהרה בטבילה:

וטמאים יהיו לכם. שלא תאמר מצווה אני לנותצם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקיימן בטומאתן רשאי:

אך מעין ובור מקוה מים. המחוברים לקרקע, אין מקבלין טומאה. ועוד יש לך ללמוד. יהיה טהור. הטובל בהם מטומאתו:

ונוגע בנבלתם יטמא. אפי׳ הוא בתוך מעין ובור ונוגע בנבלתם יטמא, (ת״כ פרשתא ט, ה.) שלא תאמר קל וחומר, אם מטהר את הטמאים מטומאתם, קל וחומר שיציל את הטהור מליטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא:

זרע זרוע. זריעה של מיני זרעונין. זרוע שם דבר הוא, כמו ויתנו לנו מן הזרועים (דניאל א, יב.):

טהור הוא. למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים:

וכי יתן מים על זרע. לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר:

מים על זרע. בין מים, בין שאר משקין, בין הם על הזרע, בין הזרע נפל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים (פרק יא, ו.):

ונפל מנבלתם עליו. אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טומאה פעם אחת שוב אינו נעקר הימנו:

בנבלתה. ולא בעצמות וגידים, ולא בקרנים וטלפים, ולא בעור (ת״כ פרשתא י, ה. חולין קיח.):

והנשא את נבלתה. חמורה טומאת משא, מטומאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו:

והאכל מנבלתה. יכול תטמאנו אכילתו, כשהוא אומר בנבלת עוף טהור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב, ח.), אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה, בלא משא, כגון, אם תחבה לו חבירו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האכל, ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה, והוא כזית (נדה מב:):

וטמא עד הערב. אף על פי שטבל, צריך הערב שמש:

השורץ על הארץ. להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין, ואת הזיזין שבעדשים (חולין סז:) שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו:

לא יאכל. לחייב על המאכיל כאוכל, ואין קרוי שרץ, אלא דבר נמוך קצר רגלים שאינו נראה אלא כרוחש ונד:

הולך על גחון. זה נחש, ולשון גחון, שחיה, שהולך שח ונופל על מעיו:

כל הולך. להביא השלשולין ואת הדומה לדומה:

הולך על ארבע. זה עקרב:

כל. להביא את החפושית, אשקרבי״ט בלע״ז, ואת הדומה לדומה:

מרבה רגלים. זה נדל, שרץ, שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין צינטפיד״ש:

אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתם:

ונטמתם בם. אם אתם מטמאין בהן בארץ, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא, ובישיבת מעלה:

כי אני ה׳ אלהיכם. כשם שאני קדוש, שאני ה׳ אלהיכם, כך והתקדשתם, קדשו את עצמכם למטה:

והייתם קדושים. לפי שאני אקדש אתכם למעלה, ולעולם הבא:

ולא תטמאו וגו׳. לעבור עליהם בלאוין הרבה וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בגמ׳ (מכות טז:)אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש:

כי אני ה׳ המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. (דבר אחר כי אני ה׳ המעלה אתכם, בכולן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דיים, ומעליותא היא גבייהו, והוא לשון מעלה):

להבדיל. לא בלבד השונה אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן:

בין הטמא ובין הטהור. צריך לומר בין חמור לפרה, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך, לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה, לנשחט רובו:

ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה, לנולדו בה סימני טרפה פסולה: