אל משה ואל אהרן. למשה אמר, שיאמר לאהרן:

לאמר אליהם. אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר, או אינו אלא לאמר לישראל, כשהוא אומר דברו אל בני ישראל, הרי דבור אמור לישראל, הא מה אני מקיים לאמר אליהם, לבניו, לאלעזר ולאיתמר:

דברו אל בני ישראל. את כולם השוה להיות שלוחים בדבור זה, לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה:

זאת החיה. ל׳ חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו׳, כדאיתא במדרש רבי תנחומא:

זאת החיה. מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו:

את זה תאכלו וגו׳. אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם, וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף, וכן בשרצים וזה לכם הטמא:

זאת החיה מכל הבהמה. מלמד שהבהמה בכלל חיה (חולין עא.):

מפרסת. כתרגומו סדיקא:

פרסה. פלאנט״ה בלע״ז:

ושסעת שסע. שמובדלת מלמעלה ולמטה בשתי צפרנין, כתרגומו ומטלפא טלפין, שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה מחוברות:

מעלת גרה. מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק:

גרה. כך שמו, ויתכן להיותו מגזרת מים הנגרים, (שמואל ב יד, יד.) שהוא נגרר אחר הפה, ותרגומו פשרא, שע״י הגרה האוכל נפשר ונמוח:

בבהמה. תיבה זו יתירה היא לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו:

אתה תאכלו. ולא בהמה טמאה, והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה (זבחים לד.):

מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר, ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו׳ (כל הענין בת״כ פרק ג, ב.):

מבשרם. על בשרם באזהרה, ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים:

ובנבלתם לא תגעו. יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו׳ (ויקרא כא, א.), כהנים מוזהרין, ואין ישראל מוזהרין, קל וחומר מעתה, ומה טומאת המת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים, טומאת נבלה קלה לא כ״ש, ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל. וזה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל:

סנפיר. אלו ששט בהם:

קשקשת. אלו קליפין הקבועים בו, כמו שנאמר ושריון קשקשים הוא לבוש (שמואל א יז, ה.):

שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונד על הארץ:

ושקץ יהיו. לאסור את עירוביהן אם יש בו בנותן טעם (חולין צט.):

מבשרם. אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות:

ואת נבלתם תשקצו. לרבות יבחושין שסיננן (חולין סז.), יבחושין מושיילונ״ש בלע״ז:

כל אשר אין לו וגו׳. (ת״כ) מה תלמוד לומר, שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, השירן במים מנין, תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעלייתו מותר (ת״כ פרשתא א, יא.):

לא יאכלו. לחייב את המאכילן לקטנים (יבמות קיד.), שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך, או אינו אלא לאסרן בהנאה, תלמוד לומר לא תאכלו (דברים יד, יב.), באכילה אסורין, בהנאה מותרין. כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם, וכולן מין אחד:

הנץ. אישפרוי״ר:

השלך. פירשו רבותינו (חולין סג.) זה השולה (פי׳ מגביה) דגים מן הים, וזהו שתרגם אונקלוס ושלינונא:

כוס וינשוף. הם צואיטי״ש הצועקים בלילה, ויש להם לסתות כאדם, ועוד אחר דומה לו שקורין ייב״ץ:

התנשמת. היא קלב״א שורי״ץ, ודומה לעכבר ופורחת בלילה, ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עינים, וקורין לה טלפ״א:

החסידה. זו דיה לבנה, ציגוני״ה, ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה במזונות:

האנפה. היא דיה רגזנית, ונראה לי שהיא שקורין לה היירו״ן:

הדוכיפת. תרנגול הבר, וכרבלתו כפולה, ובלעז הרופ״א, ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו, ונגר טורא, נקרא על שם מעשיו, כמו שפירשו רבותינו במס׳ גיטין בפרק מי שאחזו (דף סח:):

שרץ העוף. הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:

על ארבע. על ד׳ רגלים:

ממעל לרגליו. סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ד׳ רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש מהן הרבה, כאותן שקורין לנגושט״א, אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם, ארבע רגלים, וד׳ כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:

וכל שרץ העוף וגו׳. בא ללמד שאם יש לו חמש טהור (ת״כ פרק ה, י.):

ולאלה. (ת״כ) העתידין להאמר למטה בענין:

תטמאו. כלומר בנגיעתם יש טומאה:

וכל הנשא מנבלתם. כל מקום שנאמרה טומאת משא, חמורה מטומאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים (שם פרשתא ד, ז.):

מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת. כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחוברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה פירש על בהמה טהורה:

על כפיו. כגון כלב ודוב וחתול:

טמאים הם לכם. למגע:

וזה לכם הטמא. כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה, אלא לטומאה ממש, להיות טמא במגען, ונאסר לאכול תרומה וקדשים, וליכנס למקדש:

החלד. מוש״טילה:

והצב. פויי״ט, שדומה לצפרדע:

אנקה. הריצו״ן:

הלטאה. לישרד״ה:

החמט. לימצ״א:

תנשמת. טלפ״א:

במים יובא. ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה:

עד הערב. ואחר כך:

וטהר. בהערב השמש (יבמות עה.):