הלכות יסודי התורה פרק י
א) כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אלייהו ואלישע, שיש בהם שינוי מנהגו של עולם; אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם, וייאמנו דבריו, שנאמר "וכי תאמר, בלבבך, איכה נדע הדבר..." (דברים יח,כא). לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה', ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצוות התורה, אין אומרין לו קרע לנו את הים או החיה מת וכיוצא באלו, ואחר כך נאמין בך. אלא אומרים לו, אם נביא אתה, אמור דברים העתידין להיות; והוא אומר, ואנו מחכים לראות היבואו דבריו: אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן -- בידוע שהוא נביא שקר.
ב) ואם באו דבריו כולן, יהיה בעינינו נאמן. [ב] ובודקין אותו פעמים הרבה. אם נמצאו דבריו כולן נאמנין, הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל, "ויידע כל ישראל, מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל, לנביא לה'" (שמואל א ג,כ).
ג) והלא המעוננין והקוסמין אומרין מה עתיד להיות, ומה הפרש יש בין הנביא ובינם -- אלא שהמעוננין והקוסמין וכיוצא בהן, מקצת דבריהם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין: כעניין שנאמר "יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמיים החוזים בכוכבים, מודיעים לחודשים מאשר יבואו עליך" (ישעיהו מז,יג) -- מאשר, ולא כל אשר. ואפשר שלא יתקיים מדבריהם כלום, אלא יטעו בכול, כעניין שנאמר "מפר אותות בדים, וקוסמים יהולל" (ישעיהו מד,כה).
ד) אבל הנביא -- כל דבריו קיימין, שנאמר "כי לא ייפול מדבר ה' ארצה" (מלכים ב י,י). וכן הוא אומר "הנביא אשר איתו חלום יספר חלום, ואשר דברי איתו ידבר דברי אמת -- מה לתבן את הבר, נאום ה'" (ירמיהו כג,כח), כלומר שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר, ודבר ה' כבר שאין בו תבן כלל.
ה) ובדבר הזה הכתוב הבטיח ואמר, שאותן הדברים שמודיעין המעוננים והקוסמים לאומות ומכזבין -- הנביא יודיע לכם דברי אמת, ואין אתם צריכין למעונן וקוסם וכיוצא בו, שנאמר "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים... כי הגויים האלה... נביא מקרבך מאחיך..." (דברים יח,י-טו).
ו) הא למדת שאין הנביא עומד לנו, אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם, משובע ורעב מלחמה ושלום וכיוצא בהן; ואפילו צורכי יחיד מודיע לו, כשאול שאבדה לו אבידה והלך לנביא להודיעו מקומה. וכיוצא באלו הדברים, הוא שיאמר הנביא -- לא שיעשה דת אחרת, או יוסיף מצוה או יגרע.
ז) [ד] דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו -- אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו; ואין אומרים הנה דיבר ולא בא: שהקדוש ברוך הוא, ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה; ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינווה, או שתלה להם כחזקייה.
ח) אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר -- בידוע שהוא נביא שקר: שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי, אינו חוזר. הא למדת, שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא.
ט) הוא שירמיהו אומר בתשובתו לחנניה בן עזור, כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו -- חנניה, אם לא יעמדו דבריי, אין בזה ראיה שאני נביא שקר; אבל אם לא יעמדו דבריך, ייוודע שאתה נביא שקר: שנאמר "אך שמע נא הדבר הזה... הנביא, אשר יינבא לשלום, בבוא דבר הנביא, ייוודע הנביא אשר שלחו ה' באמת" (ירמיהו כח,ז-ט).
י) [ה] נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא -- הרי הוא בחזקת נביא, ואין זה השני צריך חקירה: שהרי משה רבנו העיד ליהושוע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות; וכן לדורות.
יא) נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו פעם אחר פעם, או שהעיד לו נביא, והיה הולך בדרכי הנבואה -- אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו, שמא אינה אמת. ואסור לנסותו יותר מדיי, ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם: שנאמר "לא תנסו, את ה' אלוהיכם, כאשר ניסיתם, במסה" (דברים ו,טז), שאמרו "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז,ז). אלא מאחר שנודע שזה נביא, יאמינו ויידעו כי ה' בקרבם; ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו, כעניין שנאמר "וידעו, כי נביא היה בתוכם" (יחזקאל ב,ה).
הלכות דעות
הלכות דעות. יש בכללן אחת עשרה מצוות -- חמש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להידמות בדרכיו; (ב) להידבק ביודעיו; (ג) לאהוב את ריעים; (ד) לאהוב את הגרים; (ה) שלא לשנוא אחים; (ו) להוכיח; (ז) שלא להלבין פנים; (ח) שלא לענות אמיללים; (ט) שלא להלוך רכיל; (י) שלא לנקום; (יא) שלא לנטור. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות דעות פרק א
א) דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר: יש אדם שהוא בעל חימה, כועס תמיד; ויש אדם שדעתו מיושבת עליו, ואינו כועס כלל -- ואם כעס יכעוס כעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח עד מאוד. ויש שהוא בעל תאווה, לא תשבע נפשו מהלוך בתאוותה; ויש שהוא טהר גוף ביותר, ולא יתאווה אפילו לדברים מעוטים שהגוף צריך להן. ויש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כעניין שנאמר "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קוהלת ה,ט); ויש מקצר, שדייו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו, ולא ירדוף להשיג כל צורכו.
ב) ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו, ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול; ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו, לדעתו. ועל דרכים אלו -- שאר כל הדעות, כגון מהולל ואונן, וכיליי ושוע, ואכזרי ורחמן, ולב אמיץ רך לבב, וכל כיוצא בהן.
ג) [ב] ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר, דעות בינונייות זו רחוקה מזו. וכל הדעות -- יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו, לפי טבע גופו; ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותן, במהרה יתר משאר הדעות; ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו, אלא למד אותן מאחרים או שנפנה להן מעצמו, לפי מחשבה שעלתה בליבו או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך, והנהיג עצמו בה עד שנקבעה.
ד) [ג] שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה, אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן, ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן, ונהג בה -- יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא דרך הישרה.
ה) [ד] הדרך הישרה, היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם.
ו) כיצד, לא יהא בעל חימה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש -- אלא בינוני: לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת.
ז) וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן, כעניין שנאמר "צדיק, אוכל לשובע נפשו" (משלי יג,כה). וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר "טוב מעט, לצדיק" (תהילים לז,טז). ולא יקבוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך. ולא יהיה מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח, כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו, היא דרך החכמים.
ח) כל אדם שדעותיו כולן דעות בינונייות ממוצעות, נקרא חכם; [ה] ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד.
ט) כיצד, מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר -- נקרא חסיד; וזו היא מידת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד, ויהיה עניו -- נקרא חכם; וזו היא מידת חכמה. ועל דרך זו, שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות: יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון -- וזהו לפנים משורת הדין.
י) ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט). [ו] כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן -- להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הן, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו.
יא) [ז] וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שייקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעייות, ויחזור בהן תמיד עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהם טורח, וייקבעו הדעות בנפשו.
יב) ולפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר, הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו, דרך ה'. והיא שלימד אברהם אבינו לבניו, שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה'" (בראשית יח,יט). וההולך בדרך זו, מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר "למען הביא ה' על אברהם, את אשר דיבר עליו" (שם).
הלכות דעות פרק ב
א) חולי הגוף, טועמים המר מתוק והמתוק מר. ויש מן החולים מי שמתאווה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר -- הכול לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאווין ואוהבין הדעות הרעות; ושונאין הדרך הטובה, ומתעצלין ללכת בה, והיא כבדה עליהם למאוד, לפי חוליים. וכן ישעיה אומר באנשים הללו, "הוי האומרים לרע טוב, ולטוב רע; שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיהו ה,כ). ועליהם נאמר "העוזבים, אורחות יושר, ללכת, בדרכי חושך" (משלי ב,יג).
ב) ומה היא תקנת חולי הנפשות, ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות, וירפאו חוליים בדעות, שמלמדים אותם עד שיחזירום לדרך הטובה. והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם, עליהם אמר שלמה, "ומוסר, אווילים בזו" (משלי א,ז).
ג) [ב] וכיצד היא רפואתם -- מי שהוא בעל חימה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החימה מליבו.
ד) ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בביזיון הרבה, ויישב למטה מן הכול וילבוש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו -- עד שייעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא דרך הטובה, וילך בה כל ימיו.
ה) ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות: אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה.
ו) [ג] ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר -- והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו, "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו, כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה.
ז) וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס -- ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהן, כדי שיחזרו למוטב -- יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה אש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.
ח) אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס -- אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו; ובעלי כעס, אין חייהם חיים. לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסין. וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים: הן נעלבין, ואינן עולבין; שומעין חרפתן, ואינן משיבין; עושים מאהבה, ושמחים בייסורים. עליהן הכתוב אומר, "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא).
ט) [ד] לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להן לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטילה כל ימיו -- וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצורכי הגוף, לא ירבה אדם דברים. ועל זה ציוו חכמים, ואמרו כל המרבה דברים, מביא חטא; ואמרו לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה.
י) וכן בדברי תורה ובדברי חכמה -- יהיו דברי החכם מעטים, וענייניהם מרובים. והוא שציוו חכמים ואמרו, לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. אבל אם היו הדברים מרובין והעניין מועט, הרי זו סכלות; ועל זה נאמר "כי בא החלום, ברוב עניין; וקול כסיל, ברוב דברים" (קוהלת ה,ב).
יא) [ה] סייג לחכמה, שתיקה. לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר; וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה ובלא אריכות לשון. הוא שאמר שלמה, "דברי חכמים, בנחת נשמעים" (קוהלת ט,יז).
יב) [ו] אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו; והעניין שבלב, הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הברייות, ואפילו דעת הגוי.
יג) כיצד, לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה. ולא יסרהב בחברו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו אוכל; וירבה לו בתקרובת, והוא יודע שאינו מקבל. ולא יפתח לו חבייות שהוא צריך לפתוח אותן למוכרן, כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח. וכן כל כיוצא בזה. אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת, אסור; אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות.
יד) [ז] לא יהיה אדם בעל שחוק והתל, ולא עצב ואונן -- אלא שמח. כך אמרו חכמים, שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה. וציוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק, ולא עצב ומתאבל; אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות.
טו) וכן לא יהיה בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצל ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה: מעט עסק ועוסק בתורה; ואותו המעט שהוא חלקו, ישמח בו. ולא יהיה בעל קטטה ולא בעל קנאה, ולא בעל תאווה ולא רודף אחר הכבוד. כך אמרו חכמים, הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם. כללו של דבר -- ילך במידה הבינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית; והוא ששלמה אומר, "וכל דרכיך, ייכונו" (משלי ד,כו).