שיעור נו
מצות עשה קנז
מצוה קנז: היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו יהיה יותר טוב כמו שאמרו וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו והגדת לבנך ביום ההוא ובא הפירוש והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כלומר מתחלת הלילה אתה מספר. ולשון מכילתא מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו כו' תלמוד לומר והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך, אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, רוצה לומר שהוא צוה לזכרו כמו שאמר זכור את יום השבת. וכבר ידעת לשון אמרם ואפילו כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים. (בא אל פרעה, זמנים הלכות חמץ ומצה פ"ח):
נוסח ההגדה
נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות, כך הוא: מתחיל על כוס שני ואומר, בבהילו יצאנו ממצרים. הא לחמא עניא, דאכלו אבהתנא דנפקו מארעא דמצרים. כל דכפין, ייתי וייכול; וכל דצריך לפסח, ייתי ויפסח. שתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל; שתא הדא עבדי, לשתא דאתיא בני חורי.
מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות? שבכל הלילות, אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת; והלילה הזה, שתי פעמים. שבכל הלילות, אנו אוכלים חמץ ומצה; והלילה הזה, כולו מצה. שבכל הלילות, אנו אוכלים שאר ירקות; והלילה הזה, מרורים. שבכל הלילות, אנו אוכלים בין יושבין ובין מסובין; והלילה הזה, כולנו מסובין.
עבדים היינו, לפרעה במצרים; ויוציאנו ה' אלוהינו משם, ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא גאל הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה -- מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים; וכל המאריך ביציאת מצרים, הרי זה משובח.
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק; והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו, הגיע זמן קרית שמע של שחרית.
אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר "למען תזכור, את יום צאתך מארץ מצרים, כול, ימי חייך" (דברים טז,ג) -- "ימי חייך", הימים; "כול, ימי חייך", הלילות. וחכמים אומרים "ימי חייך", העולם הזה; "כול, ימי חייך", להביא את ימות המשיח.
ברוך המקום שנתן תורה לישראל עמו, ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה -- אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.
חכם, מה הוא אומר -- "מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם?" (דברים ו,כ). אף אתה אמור לו כהלכת הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקימון.
רשע, מה הוא אומר -- "מה העבודה הזאת, לכם?" (שמות יב,כו). לכם, ולא לו; ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו: "בעבור זה עשה ה' לי, בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח) -- לי, ולא לו; אילו היה שם, לא היה נגאל.
תם, מה הוא אומר -- "מה זאת?" (שמות יג,יד). ואמרת אליו, "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים" (שם).
ושאינו יודע לשאול, את פתח לו -- שנאמר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי, בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח). "והגדת לבנך", יכול מראש החודש -- תלמוד לומר "ביום ההוא". אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום -- תלמוד לומר "בעבור זה", לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
מתחילה, עובדי עבודה זרה היו אבותינו; ועכשיו, קירבנו המקום ברוך הוא לעבודתו, שנאמר "ויאמר יהושוע אל כל העם, כה אמר ה' אלוהי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור; ויעבדו, אלוהים אחרים. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו, ואתן לו את יצחק. ואתן ליצחק, את יעקוב ואת עשיו; ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקוב ובניו ירדו מצרים" (יהושוע כד,ב-ד).
ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו, ברוך הוא: שהקדוש ברוך הוא מחשב את הקץ, לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, שנאמר "ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם -- ארבע מאות, שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי; ואחרי כן יצאו, ברכוש גדול" (בראשית טו,יג-יד).
והיא שעמדה לאבותינו, ולנו -- שלא אחד בלבד עמד עלינו, אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו; והקדוש ברוך הוא, מצילנו מידם.
צא ולמד, מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקוב אבינו -- שפרעה הרשע, לא גזר אלא על הזכרים; ולבן ביקש לעקור את הכול, שנאמר "ארמי אובד אבי -- וירד מצרימה, ויגר שם" (דברים כו,ה). מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, שנאמר "ויאמרו אל פרעה, לגור בארץ באנו -- כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי כבד הרעב בארץ כנען; ועתה, ישבו נא עבדיך -- בארץ גושן" (בראשית מז,ד).
במתי מעט -- כמו שנאמר "בשבעים נפש, ירדו אבותיך מצרימה; ועתה שמך ה' אלוהיך, ככוכבי השמים לרוב" (דברים י,כב).
ויהי שם לגוי -- מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. גדול ועצום -- כמו שנאמר "ובני ישראל, פרו וישרצו וירבו ויעצמו -- במאוד מאוד; ותימלא הארץ, אותם" (שמות א,ז).
ורב -- כמו שנאמר "רבבה, כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי, ותבואי בעדי עדיים; שדים נכונו ושיערך צימח, ואת עירום ועריה" (יחזקאל טז,ז).
וירעו אותנו המצרים -- כמו שנאמר "הבה נתחכמה, לו -- פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו, ועלה מן הארץ" (שמות א,י).
ויענונו -- כמו שנאמר "וישימו עליו שרי מיסים, למען ענותו בסבלותם; ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס" (שמות א,יא).
ויתנו עלינו עבודה קשה -- כמו שנאמר "ויעבידו מצרים את בני ישראל, בפרך" (שמות א,יג).
ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו -- כמו שנאמר "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו; ותעל שוועתם אל האלוהים, מן העבודה" (שמות ב,כג).
וישמע ה' את קולנו -- כמו שנאמר "וישמע אלוהים, את נאקתם; ויזכור אלוהים את בריתו, את אברהם את יצחק ואת יעקוב" (שמות ב,כד).
וירא את עונינו -- זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר "וירא אלוהים, את בני ישראל; וידע, אלוהים" (שמות ב,כה).
ואת עמלנו -- אלו הבנים, כמו שנאמר "כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת, תחיון" (שמות א,כב).
ואת לחצנו -- זה הדוחק, כמו שנאמר "וגם ראיתי את הלחץ, אשר מצרים לוחצים אותם" (שמות ג,ט).
ויוציאנו ה' ממצרים -- לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, לא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו: כמו שנאמר "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה; ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'" (שמות יב,יב).
ביד חזקה -- זה הדבר, כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן -- דבר, כבד מאוד" (שמות ט,ג).
ובזרוע נטויה -- זו החרב, כמו שנאמר "וחרבו שלופה בידו, נטויה על ירושלים" (דברי הימיםא כא,טז).
ובמורא גדול -- זה גילוי שכינה, כמו שנאמר "או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים -- ככול אשר עשה לכם ה' אלוהיכם במצרים, לעיניך" (דברים ד,לד).
ובאותות -- זה המטה, שנאמר "ואת המטה הזה, תיקח בידך, אשר תעשה בו, את האותות" (שמות ד,יז).
ובמופתים -- זה הדם, כמו שנאמר "ונתתי מופתים, בשמים ובארץ, דם ואש, ותימרות עשן" (יואל ג,ג).
דבר אחר: ביד חזקה, שתים; ובזרוע נטויה, שתים; ובמורא גדול, שתים; ובאותות, שתים; ובמופתים, שתים. אלו עשר מכות, שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים; ואלו הן: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות. רבי יהודה היה נותן בהם סימן, דצ"ך עד"ש באח"ב.
רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו -- פסח, מצה, ומרורים.
פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קים, על שם מה -- על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנוגפו את מצרים, ואת בתינו הציל; ויקוד העם, וישתחוו" (שמות יב,כז).
מצה זו שאנחנו אוכלין, על שם מה -- על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וגאלם מיד: שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ: כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם" (שמות יב,לט).
מרורים אלו שאנחנו אוכלין, על שם מה -- על שם שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבינים, ובכל עבודה בשדה -- את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א,יד).
ובכל דור ודור, חייב אדם להראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שלא את אבותינו בלבד גאל, אלא אף אותנו גאל -- שנאמר "ואותנו, הוציא משם, למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" (דברים ו,כג).
לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולהדר, ולנצח ולברך למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות, ומשיעבוד לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול; ונאמר לפניו, הללויה.
"הללויה, הללו עבדי ה'; הללו, את שם ה'. יהי שם ה', מבורך" (תהילים קיג,א-ב)... עד "חלמיש, למעינו מים" (תהילים קיד,ח).
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים. כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה ה', גאל ישראל.
כסדר שמברכין וקוראים ההגדה בליל יום טוב ראשון של פסח, כך מברכים וקוראים בליל השני של גליות; וכן חייבין בליל השני בארבעה כוסות, ובשאר הדברים שנעשו בלילה הראשון.
מצות עשה קע
מצוה קע: היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי והוא אמרו יתעלה יום תרועה יהיה לכם. וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת ראש השנה. ואין הנשים חייבות בה. (פינחס, זמנים הלכות שופר וסוכה ולולב פ"א):