הלכות שמיטה ויובל
הלכות שמיטה ויובל. יש בכללן שתיים ועשרים מצוות -- תשע מצוות עשה, ושלוש עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית; (ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו; (ג) שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו; (ד) שלא יקצור הספיח כנגד הקוצרים; (ה) שלא יבצור הנזירים כנגד הבוצרים; (ו) שישמיט מה שתוציא הארץ; (ז) שישמיט כל הלוואתו; (ח) שלא ייגוש ולא יתבע הלווה; (ט) שלא יימנע מלהלוות קודם השמיטה כדי שלא יאבד ממונו; (י) לספור השנים שבע שבע; (יא) לקדש שנת החמישים; (יב) לתקוע בשופר בעשירי לתשרי כדי לצאת עבדים חופשי; (יג) שלא תיעבד אדמה בשנה זו; (יד) שלא יקצור ספיחיה כנגד הקוצרים; (טו) שלא יבצור נזיריה כנגד הבוצרים; (טז) ליתן גאולה לארץ בשנה זו, וזה הוא דין שדה אחוזה ושדה מקנה; (יז) שלא תימכר הארץ לצמיתות; (יח) דין בתי ערי חומה; (יט) שלא ינחל כל שבט לוי בארץ ישראל, אלא נותנין להם ערים מתנה לשבת בהם; (כ) שלא ייקח שבט לוי חלק בביזה; (כא) ליתן ללויים ערים לשבת ומגרשיהן; (כב) שלא יימכר מגרש עריהם, אלא גואלין לעולם בין לפני היובל בין לאחר היובל. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות שמיטה ויובל פרק א
א) מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שנאמר "ושבתה הארץ, שבת לה'" (ויקרא כה,ב), ונאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד,כא); וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה,ד).
ב) אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה; ואחד הכרם, ואחד שאר האילנות. [ג] וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה. ולמה פרטן הכתוב, לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא שחייב; ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה -- אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
ג) [ד] כיצד, החורש או החופר לצורך הקרקע, או המסקל, או המזבל, וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך, או המרכיב, או הנוטע, וכיוצא בהן מעבודת האילנות -- מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.
ד) [ה] אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות, ולא יפרק העלין והבדין היבשים, ולא יאבק את צמרתו באבק, ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך, ולא יסוך את הפגין, ולא ינקוב אותן, ולא יכרוך את הנטיעות, ולא יקטום אותן, ולא יפסג את האילנות, וכן שאר כל עבודת האילן. ואם עשה אחת מאלו בשביעית, מכין אותו מכת מרדות.
ה) [ו] אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהיא עבודת קרקע; ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול. ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר, אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים; ושורין את הזרעים בשביעית, כדי לזורעם במוצאי שביעית. ומקיימין את האלויי בראש הגג, אבל אין משקין אותו.
ו) [ז] סוקרין את האילן בסקרה, וטוענין אותו באבנים, ועודרין תחת הגפנים. והמקשקש בזיתים -- אם להברות את האילן, אסור; ואם לסתום את הפצימים, מותר.
ז) [ח] משקין בית השלהין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר; וכן שדה האילנות -- אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה -- מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה; ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה, משקין כל השדה בשבילן.
ח) וכן עפר הלבן -- מרבצין אותו במים בשביעית, בשביל האילנות שלא יפסדו. [ט] ועושין עוגייות לגפנים; ועושין את אמת המים כתחילה, וממלאין את הנקעים מים. [י] ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה, תיעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה; והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהן מדבריהם, לא גזרו על אלו: שאין איסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהן, כמו שביארנו.
ט) [יא] משרבו האנסין, והטילו מלכי גויים על ישראל לעשות מזונות לחילותיהם -- התירו לזרוע להן בשביעית, דברים שצריכין להן עבדי המלך בלבד; וכן מי שכפה אותו אנס לעשות בשביעית בחינם, כמו עבודת המלך וכיוצא בה -- הרי זה עושה.
י) [יב] הנוטע בשביעית, בין בשוגג בין במזיד -- יעקור: מפני שישראל חשודין על השביעית -- אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי.
יא) [יג] החורש את שדהו, או נרה, או זיבלה, בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית -- קונסין אותו, ולא יזרענה במוצאי שביעית; ואין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה, אלא תהי בורה לפניו. ואם מת, יזרענה בנו.
יב) [יד] המעביר קוצים מארצו בשביעית, כדי לתקנה למוצאי שביעית, או שסיקל ממנה אבנים -- אף על פי שאינו רשאי, לא קנסו אותו; ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית.
יג) [טו] הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית -- אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש; ואם לאו, אסור. הטומן את הלוף וכיוצא בו -- לא יפחות מארבעת קבין על גובה טפח, וטפח עפר על גביו; וטומנו במקום דריסת האדם, כדי שלא יצמח. ומותר למרס באורז בשביעית, אבל לא יכסח.
יד) [טז] בראשונה היו אומרין, מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו -- והוא שייטול הגס הגס, כדי שלא יתכוון לנקות הארץ; אבל משדה חברו, נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה שמתכוונין לנקות, ואומרין הגס הגס אנו נוטלין, אסרו שייטול אדם כלום משדהו, אלא מתוך שדה חברו -- והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי לך שהרי ניקיתי שדך.
טו) [יז] הייתה בהמתו עומדת בתוך שדהו, מלקט ומביא לפניה -- שבהמתו מוכחת עליו; וכן אם הייתה שם כירתו, מלקט הכול ומדליק -- שכירתו מוכחת עליו.
טז) [יח] הקוצץ אילן או שניים לעצים, הרי זה מותר לשרש. קצץ שלושה או יותר זה בצד זה, לא ישרש -- שהרי מתקן את הארץ; אלא קוצץ מעל הארץ, ומניח שורשיו בארץ. במה דברים אמורים, בקוצץ מתוך שלו; אבל משדה חברו, מותר לשרש.
יז) [יט] המבקע בזית ליטול עצים, לא יחפה מקום הביקוע בעפר -- מפני שהיא עבודה; אבל מכסה באבנים, או בקש. [כ] המזנב בגפנים, והקוצץ קנים -- הרי זה קוצץ כדרכו, בקורדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה.
יח) [כא] אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, כדרך שקוצצין בשאר השנים -- מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף; ואם צרך לעציה, קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה. [כב] כיצד קוצצה, מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים. אילן שנפשח, קושרין אותו בשביעית -- לא שיעלה, אלא שלא יוסיף.