הלכות איסורי ביאה פרק יב
א) ישראל שבעל גויה משאר האומות, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי, דרך אישות -- הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר "לא תתחתן, בם" (דברים ז,ג): אחד שבעה עממין, ואחד כל האומות באיסור זה. וכן מפורש על ידי עזרא "ואשר לא ניתן בנותינו, לעמי הארץ; ואת בנותיהם, לא ניקח לבנינו" (נחמיה י,לא). [ב] ולא אסרה תורה, אלא דרך חתנות.
ב) אבל הבא על הגויה דרך זנות, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים -- גזירה, שמא יבוא להתחתן. ואם ייחדה לו בזנות -- חייב עליה משום נידה, ומשום שפחה, ומשום גויה, ומשום זונה; ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה, אינו חייב אלא משום גויה. וכל חיובין אלו מדבריהם.
ג) במה דברים אמורים, בשהיה הבועל ישראל. אבל כוהן הבא על הגויה, לוקה מן התורה משום זונה -- ואחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית. ובבעילה בלבד לוקה, שהרי אינה בת קידושין.
ד) כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיה, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר -- אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחין וזריזין; ודבר זה הלכה למשה מסיניי הוא, וראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי.
ה) ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן, אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר "ואת האישה אל קובתה" (במדבר כה,ח); אבל אם פירש, אין הורגין אותו, ואם הרגו, נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להורגו, אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה; ולא עוד, אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו. והבא על בת גר תושב, אין הקנאין פוגעין בו; אבל מכין אותו מכת מרדות.
ו) לא פגעו בו קנאין, ולא הלקוהו בית דין -- הרי עונשו מפורש בדברי קבלה, שהוא נכרת, שנאמר "כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב, ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" (מלאכי ב,יא-יב): אם ישראל הוא, לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים; ואם כוהן הוא, לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. הנה למדת שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר "ובעל בת אל נכר" ונקרא מחלל קודש.
ז) עוון זה, אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו -- שהבן מן הערווה בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל ייחשב, אף על פי שהוא ממזר: והבן מן הגויה אינו בנו, שנאמר "כי יסיר את בנך מאחריי" (דברים ז,ד), מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. [ח] ודבר זה גורם להידבק בגויים, שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם, ולשוב מאחרי ה', ולמעול בו.
ח) [ט] גוי הבא על בת ישראל -- אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג. [י] אבל ישראל הבא על הגויה, בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד, כיון שבא על הגויה בזדון -- הרי זו נהרגת, מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה כבהמה; ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם... וכל אישה יודעת איש למשכב זכר, הרוגו" (במדבר לא,טז-יז).
ט) [יא] העבדים שהטבילו אותן לשם עבדות, וקיבלו עליהן מצוות שהעבדים חייבין בהן -- יצאו מכלל הגויים, ולכלל ישראל לא באו. לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חברו; והבא על השפחה, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים.
י) שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי, והיא מותרת לו, שנאמר "אם אדוניו ייתן לו אישה" (שמות כא,ד). [יב] ולא גזרו חכמים בדבר זה, ולא חייבה תורה מלקות בשפחה, אלא אם כן הייתה נחרפת לאיש, כמו שביארנו.
יא) [יג] אל יהי עוון זה קל בעיניך, מפני שאין בו מלקות מן התורה, שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה', שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל; ונמצא גורם לזרע הקודש להתחלל, ולהיותם עבדים. הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל "לא יהיה קדש, ולא תהיה קדשה" (ראה דברים כג,יח).
יב) [יד] הבא על שפחה, ואפילו בפרהסיה, ובשעת עבירה -- אין הקנאין פוגעין בו; וכן אם לקח שפחה דרך חתנות, אינו לוקה מן התורה, שמעת שטבלה וקיבלה מצוות, יצאת מכלל הגויים.
יג) [טו] נתערב ולד ישראלית בוולד שפחה -- הרי שניהן ספק, וכל אחד מהן ספק עבד; וכופין בעל השפחה, ומשחרר את שניהן. ואם היה הבן הוא האדון של עבד -- כשיגדלו ישחררו זה את זה, ויהיו מותרין לבוא בקהל ה'. [טז] היו התערובת בנות, הרי שתיהן ספק שפחות; והבא על כל אחת מהן, הוולד ספק עבד. וכן אם נתערב ולד גויה בוולד ישראלית -- מטבילין את שניהן לשם גירות, וכל אחת מהן ספק גיורת.
יד) [יז] כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצוות של תורה, והעבדים כשישתחררו -- הרי הם כישראל לכל דבר, שנאמר "הקהל, חוקה אחת" (במדבר טו,טו); ומותרין להיכנס בקהל ה' מיד -- והוא שיישא הגר או המשוחרר בת ישראל, ויישא הישראלי גיורת ומשוחררת: חוץ מארבעה עממין בלבד, והם עמון, ומואב, ומצריים, ואדום -- שהאומות האלו, כשיתגייר מהן אדם, הרי הוא כישראל לכל דבר, אלא לעניין ביאה בקהל.
טו) [יח] וכיצד דינן, עמון ומואב -- אסורין איסור עולם, זכרים ולא נקבות, שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי, בקהל ה'..." (דברים כג,ד). והלכה למשה מסיניי, שהעמוני הזכר והמואבי הזכר, הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל, אפילו בן בן בנו עד סוף העולם; אבל עמונית ומואבית, מותרת מיד כשאר האומות.
טז) [יט] מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות -- דור ראשון ודור שני, אסורין לבוא בישראל; ודור שלישי מותר, שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם, דור שלישי" (דברים כג,ט). [כ] מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה שני; מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה -- הוולד שני, שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם", הכתוב תלאן בלידה.
יז) [כא] גר עמוני שנשא מצרית, הוולד עמוני; גר מצרי שנשא עמונית, הוולד מצרי: זה הכלל, הוולד באומות, הולך אחר הזכר; נתגיירו, הולך אחר הפחות.
יח) [כב] מי שנתגייר משבעה עממין, אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל; והדבר ידוע, שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים. ויהושוע גזר עליהם שיהיו אסורין לבוא בקהל, אחד זכרים ואחד נקבות; ולא אסר אותן, אלא בזמן שיש מקדש, שנאמר "וחוטבי עצים ושואבי מים, לבית אלוהיי" (יהושוע ט,כג), תלה הרחקתן במקדש. [כג] והן הנקראין נתינים, לפי שנתנם לעבודת המקדש.
יט) בא דויד וגזר עליהם שלא ייכנסו בקהל לעולם, ואפילו בזמן שאין מקדש; וכן מפורש בעזרא, "ומן הנתינים שנתן דויד והשרים לעבודת הלויים" (עזרא ח,כ). הא למדת, שלא תלה אותם במקדש. [כד] ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו, לפי שראה עזות ואכזרייות שהייתה בהם, בעת שביקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם, והרגום ולא ריחמו עליהם.
כ) [כה] כשעלה סנחריב מלך אשור, בילבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם. ואלו המצריים שבארץ מצריים עתה, אנשים אחרים הם; וכן האדומיים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ארבע אומות האסורים בכל אומות העולם שהם מותרים, הותר הכול -- שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפירש מן הרוב.
כא) לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי, בין מצרי, בין עמוני, בין מואבי, בין כושי, בין שאר האומות -- אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרין לבוא בקהל מיד.
הלכות איסורי ביאה פרק יג
א) בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית -- במילה, וטבילה, וקרבן. [ב] מילה -- הייתה במצריים, שנאמר "וכל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח). מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצריים, חוץ משבט לוי; ועל זה נאמר "ובריתך ינצורו" (דברים לג,ט). [ג] וטבילה -- הייתה במדבר, קודם מתן תורה, שנאמר "וקידשתם היום, ומחר; וכיבסו, שמלותם" (שמות יט,י). וקרבן -- שנאמר "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות" (שמות כד,ה), על ידי כל ישראל הקריבום.
ב) [ד] וכן לדורות, כשירצה הגוי להיכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה -- צריך מילה, וטבילה, והרצאת קרבן; ואם נקבה היא, טבילה וקרבן: שנאמר "ככם כגר" (במדבר טו,טו), מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן. [ה] ומה הוא קרבן הגר -- עולת בהמה, או שתי תורים, או שני בני יונה, ושניהם עולה. ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה; וכשייבנה בית המקדש, יביא קרבנו.
ג) [ו] גר שמל ולא טבל, או טבל ולא מל -- אינו גר: עד שימול, ויטבול. וצריך לטבול, בפני שלושה; והואיל והדבר צריך בית דין, אין מטבילין אותו בשבת, ולא ביום טוב, ולא בלילה -- ואם הטבילוהו, הרי זה גר. [ז] גר קטן -- מטבילין אותו על דעת בית דין, שזכות היא לו; מעוברת שנתגיירה וטבלה, אין בנה צריך טבילה.
ד) טבל בינו לבין עצמו, ונתגייר בינו לבין עצמו, ואפילו בפני שניים -- אינו גר. בא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני, והטבילוני -- אינו נאמן לבוא בקהל, עד שיביא עדים. [ח] היה נשוי לישראלית, או לגיורת, ויש לו בנים, ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי -- נאמן לפסול את עצמו, ואינו נאמן לפסול את הבנים; וחוזר וטובל בבית דין.
ה) [ט] גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד, כגון שתטבול לנידתה, ותפריש תרומה מעיסתה, וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל, שטובל לקרייו, ועושה כל המצוות -- הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו; ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל, אין משיאין אותם עד שיביאו עדים, או עד שיטבלו בפנינו -- הואיל והוחזקו גויים.
ו) [י] אבל מי שבא ואמר שהיה גוי, ונתגייר בבית דין -- נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. במה דברים אמורים, בארץ ישראל ובאותם הימים, שחזקת הכול שם, בחזקת ישראל; אבל בחוצה לארץ, צריך להביא ראיה ואחר כך יישא ישראלית -- ואני אומר, שזו מעלה בייחוסין.
ז) [יא] כשם שמולין ומטבילין את הגרים, כך מולין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן הגויים לשם עבדות; הלוקח עבד מן הגויים, וקדם העבד וטבל לשם בן חורין -- קנה עצמו: והוא שיאמר בעת טבילה, הריני טובל בפניכם לשם גירות; ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש, אלא כיון שטבל נשתחרר.
ח) לפיכך צריך רבו לתוקפו במים, עד שיעלה והוא תחת שיעבודו, ומודיעו בפני הדיינין, שלשם עבדות מטבילו; ואין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום כגר, שמקצת גירות היא.
ט) [יב] כשישתחרר העבד, צריך טבילה אחרת בפני שלושה ביום, שבה תיגמר גירותו, ויהיה כישראל; ואין צריך לקבל עליו מצוות, ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו, כשטבל לשם עבדות. [יג] ובמקוה הכשר לטבילת נידה, שם מטבילין את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררים; וכל דבר שחוצץ בנידה, חוצץ בגרים ובעבדים ובמשוחררים.
י) [יד] אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל ידידיה, נשאו נשים נוכרייות, בגיותן -- אלא סוד הדבר, כך הוא: שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו -- שמא בגלל ממון שייטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להיכנס לדת; ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא, שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל.
יא) אם לא נמצא להן עילה, מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה -- מקבלין אותן, שנאמר "ותרא, כי מתאמצת היא ללכת איתה; ותחדל, לדבר אליה" (רות א,יח).
יב) [טו] לפיכך לא קיבלו בית דין גרים, כל ימי דויד ושלמה -- בימי דויד, שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו: שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם, אינו מגרי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דויד ושלמה, בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול חוששין להן, לא דוחין אותן, אחר שטבלו מכל מקום; ולא מקרבין אותן, עד שתיראה אחריתן.
יג) [טז] ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום -- וחשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין; ועוד שהוכיח סופן על תחילתן, שהן עובדות עבודה זרה שלהן, ובנו להן במות -- והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר "אז יבנה שלמה במה" (מלכים א יא,ז).
יד) [יז] גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות -- הרי זה גר: אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר -- הואיל ומל וטבל, יצא מכלל הגויים; וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד עבודה זרה, הרי הוא כישראל משומד -- שקידושיו קידושין; ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן.
טו) [יח] ומפני זה אמרו חכמים, קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת -- שרובן חוזר בשביל דבר, ומטעין את ישראל; וקשה הדבר לפרוש מהן, אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל, ובקברות התאווה; וכן רוב הנסיונות, האספסוף היו בהן תחילה.
הלכות איסורי ביאה פרק יד
א) כיצד מקבלין גרי הצדק, כשיבוא להתגייר ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופין ומסוחפין ומטורפין, וייסורין באין עליהם; אם אמר, אני יודע ואיני כדאי -- מקבלין אותו מיד. [ב] ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה זרה; ומאריכין, בדבר הזה. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות, ומקצת מצוות חמורות; ואין מאריכין, בדבר זה. ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני; ומודיעין אותו עונשן של מצוות.
ב) כיצד, אומרין לו, הוי יודע שעד שלא באת לדת זו, אם אכלת חלב, אי אתה ענוש כרת, אם חיללת שבת, אי אתה ענוש סקילה; ועכשיו אחר שתתגייר, אם אכלת חלב, אתה ענוש כרת, אם חיללת שבת, אתה ענוש סקילה. ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו -- שמא יגרום לטורדו ולהטותו מדרך טובה, לדרך רעה: שבתחילה, אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון רכים; וכן הוא אומר "בחבלי אדם אמשכם" (הושע יא,ד), ואחר כך "בעבותות אהבה" (שם).
ג) וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו שכרן של מצוות; ומודיעין אותו שבעשיית מצוות אלו, יזכה לחיי העולם הבא, ושאין שם צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצוות אלו, ויודען. [ד] ואומרין לו, הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל; וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה, טובה היא צפונה להם, שאינן יכולין לקבל רוב טובה בעולם הזה, כאומות -- שמא ירום לבבם ויתעו ויפסידו שכר העולם הבא, כעניין שנאמר "וישמן ישורון, ויבעט" (דברים לב,טו). [ה] ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהם רוב פורענות, כדי שלא יאבדו, אלא כל האומות כלין, והם עומדין; ומאריכין בדבר הזה, כדי לחבבן.
ד) אם חזר בו, ולא רצה לקבל -- הולך לדרכו. ואם קיבל, אין משהין אותו, אלא מולין אותו מיד; ואם היה מהול, מטיפין ממנו דם ברית. ומשהין אותו עד שיתרפא רפואה שלמה, ואחר כך מטבילין אותו. [ו] ושלושה עומדין על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, פעם שנייה, והוא עומד במים.
ה) ואם הייתה אישה -- נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, והדיינין מבחוץ. ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות, ומקצת מצוות חמורות, והיא יושבת במים; ואחר כך טובלת בפניהן והם מחזירין פניהן ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מן המים.
ו) [ז] איזה הוא גר תושב, זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה, עם שאר המצוות שנצטוו בני נוח, ולא מל ולא טבל -- הרי זה מקבלין אותו, והוא מחסידי אומות העולם; ולמה נקרא שמו תושב, לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. [ח] ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג; אבל בזמן הזה, אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד -- אין מקבלין אותו.
ז) [ט] העבד הנלקח מן הגויים -- אין אומרין לו, מה ראית שבאת; אלא אומרים לו, רצונך שתיכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא. אם רצה, מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר; ומטבילין אותו כגר, ומודיעין אותו כשהוא במים.
ח) ואם לא רצה לקבל, מגלגלין עליו כל שנים עשר חודש, ומוכרו לגויים; ואסור לקיימו יתר על כן. ואם התנה עליו מתחילה שלא ימול ולא יטבול, אלא יהיה גר תושב -- מותר לקיימו בעבדותו כשהוא גר תושב; ואין מקיימין עבד כזה, אלא בזמן היובל.
ט) [י] הגויים, אין אסור עליהן משום ערווה אלא אימו, ואשת אביו, ואחותו מאימו, ואשת איש, וזכר, ובהמה, כמו שיתבאר בהלכות מלכים ומלחמות; אבל שאר עריות, מותרות להן.
י) [יא] גוי שנתגייר ועבד שנשתחרר, הרי הוא כקטן שנולד, וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא גוי או כשהוא עבד, אינן שאר בשר; ואם נתגייר הוא והן, אינו חייב על אחת מהן משום ערווה כלל.
יא) [יב] דין תורה, שמותר לגר שיישא אימו או אחותו מאימו שנתגיירו; אבל חכמים אסרו דבר זה, כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש הייתה זו אסורה לו, והיום מותרת. וכן גר שבא על אימו או אחותו והיא בגיותה, הרי זה כבא על הנוכרית.
יב) [יג] כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר, אם היה נשוי כשהוא גוי לאימו או לאחותו, ונתגיירו -- מפרישין אותן, כמו שביארנו; ואם היה נשוי לשאר עריות, ונתגייר הוא ואשתו -- אין מפרישין אותן.
יג) גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר, מדברי סופרים. ומותר בשאר האב, אף על פי שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים, שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה; אף על פי כן, לא גזרו על שאר אביו.
יד) לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אביו, ואשת בנו, אף על פי שנישאת לאחיו או לאביו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו; וכן אחות אימו מאביה, ואחותו מאביו, ובתו שנתגיירה -- מותרת לו. אבל אינו נושא לא אחותו מאימו, ולא אחות אימו מאימה, ולא אשת אחיו מאימו שנשאה אחיו מאימו אחר שנתגייר; אבל אם נשאה אחיו כשהוא גוי, הרי זו מותרת לו.
טו) [יד] שני אחים תאומים שהייתה הורתם שלא בקדושה, ולידתם בקדושה -- חייבין משום אשת אח.
טז) [טו] הנושא גיורת ובתה הגיורת, או שתי אחיות מן האם -- יושב עם אחת מהן, ומגרש השנייה; נשא גיורת ומתה, הרי זה מותר לישא אימה או בתה -- שלא גזרו אלא בחייהן. ומותר לאדם לישא שתי אחיות גיורות מן האב, שלא גזרו בשאר האב, כמו שביארנו.
יז) [טז] השנייות כולן, לא גזרו עליהן בגרים. לפיכך מותר הגר לישא אם אימו; ונושא אדם גיורת ואם אם אימה, או בת בת בתה. וכן בשאר השנייות.
יח) [יז] העבד מותר לישא אימו כשהוא עבד, ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן -- שכבר יצא מכלל הגויים, ואין העריות האסורות על הגויים אסורות עליו, ולא בא לכלל ישראל, כדי שייאסרו עליו עריות האסורות על הגרים. [יח] וייראה לי, שאם בא העבד על הזכור ובהמה, ייהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שווה בכל האדם.
יט) עבדים שנשתחררו, הרי הן כגרים -- כל שאסור לגרים, אסור להן, וכל המותר לגרים, מותר להן.
כ) נותן אדם שפחתו לעבדו, או לעבד חברו; ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחילה, ואינן צריכין שום דבר אלא הרי הן כבהמה. ושפחה שהיא מיוחדת לעבד זה או שאינה מיוחדת, אחת היא -- לפי שאין אישות אלא לישראל, או לגויים על הגויים; אבל לא לעבדים על העבדים, ולא לעבדים על ישראל.