הלכות איסורי ביאה פרק כא
א) כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים, או שחבק ונשק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר -- הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר "לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא יח,ל), ונאמר "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח,ו): כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה. [ב] העושה דבר מחוקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות.
ב) ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו, או לרמוז בעיניו, לאחת מן העריות; וכן לשחק עימה, או להקל ראש. ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופייה -- אסור; ומכין למתכוון לדבר זה, מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה, ונתכוון ליהנות, כמו שנסתכל במקום התורף; ואפילו לשמוע קול הערווה, או לראות שיערה -- אסור.
ג) והדברים האלו, אסורין בחייבי לאוין. ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבודקה, בין בתולה בין בעולה -- כדי שיראה אם היא נאה בעיניו, יישאנה; ואין בזה צד איסור: ולא עוד, אלא שראוי לעשות כן. אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר "ברית, כרתי לעיניי; ומה אתבונן, על בתולה" (איוב לא,א).
ד) ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נידה -- ואף על פי שהיא ערווה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייתה: הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן, אינו בא בזה לדבר מכשול. אבל לא ישחק ולא יקל ראש עימה, שמא ירגיל לעבירה.
ה) אסור להשתמש באישה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת -- שמא יבוא לידי הרהור: באיזה שימוש אמרו, כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, ומזיגת הכוס -- שאין עושה לאיש דברים אלו, אלא אשתו בלבד. ואין שואלין בשלום אישה כלל, ואפילו על ידי שליח.
ו) המחבק אחת מן העריות שאין ליבו של אדם נוקפו עליהן, או שנשק לאחת מהן, כגון אחותו הגדולה, ואחות אימו, וכיוצא בהן -- אף על פי שאין שם תאווה ולא הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר; ודבר אסור הוא, ומעשה טיפשים הוא -- שאין קרבין לערווה כלל, בין גדולה בין קטנה: חוץ מהאם לבנה, והאב לבתו.
ז) כיצד, מותר האב לחבק בתו, ולנשקה, ותישן עימו בקירוב בשר, וכן האם עם בנה -- כל זמן שהן קטנים; הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה, עד שיהיו "שדיים נכונו ושיערך צימח" (יחזקאל טז,ז) -- זה ישן בכסותו, וזה ישן בכסותו. ואם הייתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה, או שנישאת, וכן האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, ואף על פי שהן קטנים -- משהגיעו להיכלם מהן, אין ישנין עימהן אלא בכסותן.
ח) נשים המסוללות זו בזו -- אסור, וממעשה מצריים הוא שהוזהרנו עליו, שנאמר "כמעשה ארץ מצריים... לא תעשו" (ויקרא יח,ג); אמרו חכמים, מה היו עושין -- איש נושא איש, ואישה נושאת אישה, ואישה נישאת לשני אנשים.
ט) אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו -- שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות, ולא תיאסר אישה על בעלה בזה -- שאין כאן זנות. וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה, ולמנוע הנשים הידועות בכך מלהיכנס לה ומלצאת היא אליהן.
י) [ט] אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה -- בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.
יא) [י] אסור לאדם לשמש מיטתו, לאור הנר; הרי שהייתה ליל שבת, ולא היה לו בית אחר, והיה הנר דלוק -- הרי זה לא ישמש כלל. וכן אסור לישראלי לשמש מיטתו ביום, שעזות פנים היא. ואם היה תלמיד חכמים, שאינו בא להימשך בכך -- הרי זה מאפיל בטליתו, ומשמש; ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול. ודרך קדושה, לשמש באמצע הלילה.
יב) [יא] אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים הוא. אלא כל הממעט בתשמיש, הרי זה משובח -- והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. ולא תיקנו בראשונה לבעלי קריין שלא יקראו בתורה עד שיטבולו, אלא כדי למעט בתשמיש המיטה.
יג) [יב] וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מיטתו, וליבו מחשב באישה אחרת; ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה על כורחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בליבו לגרשה. ואם עשה כן -- הבנים אינן הגונין, אלא מהן עזי פנים, ומהן מורדין ופושעים.
יד) [יג] וכן אמרו חכמים שכל אישה חצופה שהיא תובעת תשמיש המיטה בפיה, או המפתה אישה לשם נישואין, או המתכוון לבוא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו, ומי שלא שהת אחר מיתת בעלה שלושה חודשים והרי הבן ספק -- כל אלו, הבנים היילודים מהן הן המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן.
טו) [יד] ואסור לאדם לבוא על אשתו בשווקים וברחובות או בגינות ובפרדסין, אלא בבית דירה -- שלא ייראה כזנות וירגילו עצמן לידי זנות; והבועל אשתו במקומות אלו, מכין אותו מכת מרדות. וכן המקדש בביאה, והמקדש בשוק, והמקדש בלא שידוך -- מכין אותו מכת מרדות. [טו] ואכסנאי אסור בתשמיש המיטה, עד שיחזור לביתו.
טז) וכן אסרו חכמים על האיש שידור בבית חמיו, שזו עזות פנים היא; ולא ייכנס עימו למרחץ. [טז] ולא ייכנס אדם למרחץ עם אביו, ולא עם בעל אחותו, ולא עם תלמידו; ואם היה צריך לתלמידו, מותר להיכנס עימו. ויש מקומות שנהגו שלא ייכנסו שני אחים כאחד למרחץ.
יז) לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש. ולא תלך אישה בשוק, ובנה אחריה -- גזירה שמא יתפשו בנה ותלך אחריו להחזירו, ויתעללו בה הרשעים שתפסוהו דרך שחוק.
יח) אסור להוציא שכבת זרע לבטלה; לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא יישא קטנה שאינה ראויה לוולד. אבל אלו שמנאפין ביד, ומוציאין שכבת זרע -- לא דיי שהוא איסור גדול, אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב; ועליהם נאמר "ידיכם, דמים מלאו" (ישעיהו א,טו), וכאילו הרג הנפש.
יט) וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או יביא עצמו לידי הרהור; אלא אם יבוא לו הרהור -- יסיע ליבו מדברי הבאי והשחתה, ויפנה לדברי תורה שהיא "איילת אהבים, ויעלת חן" (משלי ה,יט). לפיכך אסור לאדם לישן על עורפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט כדי שלא יבוא לידי קישוי. [כ] ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף, בשעה שמזדקקין זכר לנקבה; ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהן עסוקין במלאכתן ולא יבואו לידי הרהור.
כ) [כא] וכן אסור לאדם להסתכל בנשים, בשעה שהן עומדות על הכביסה; אפילו להסתכל בבגדי צבע של אישה שהוא מכירה, אסור -- שלא יבוא לידי הרהור. [כב] מי שפגע באישה בשוק -- אסור לו להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו; וכל המהלך בשוק אחרי אישה, הרי זה מקלי עמי הארץ. ולא יעבור על פתח אישה זונה, עד שירחיק ארבע אמות, שנאמר "ואל תקרב, אל פתח ביתה" (משלי ה,ח).
כא) [כג] ואסור למי שאינו נשוי לשלוח ידו במבושיו, שלא יבוא לידי הרהור; ואפילו מתחת טבורו, לא יכניס ידו -- שמא יבוא לידי הרהור. ואם השתין מים -- לא יאחוז באמה שלו, כדי שלא יבוא לידי הרהור; ואם היה נשוי, מותר. ובין נשוי ובין שאינו נשוי -- לא יושיט ידו לאמה כלל, אלא בשעה שהוא צריך לנקביו.
כב) [כד] חסידים הראשונים וגדולי החכמים -- התפאר אחד מהן שמעולם לא נסתכל במילה שלו, ומהן מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו: מפני שליבו פונה מדברי הבאי, לדברי האמת שהן אוחזות לבב הקדושים.
כג) [כה] מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו, סמוך לפרקן -- שאם יניחן, יבואו לידי זנות או הרהור; ועל זה נאמר "ופקדת נווך, ולא תחטא" (איוב ה,כד). ואסור להשיא אישה לקטן -- כמו זנות היא. [כו] ואין האיש רשאי לישב בלא אישה, ולא יישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לוולד; ורשות לאישה שלא תינשא לעולם, או תינשא לסריס. ולא יישא בחור זקנה, ולא יישא זקן ילדה -- שדבר זה גורם לזנות.
כד) [כז] וכן מי שגירש את אשתו מן הנישואין -- לא תדור עימו בחצר, שמא יבואו לידי זנות. ואם היה כוהן, לא תדור עימו במבוי; וכפר קטן, נידון כמבוי. היה לה מלווה אצלו, עושה שליח לתובעו; וגרושה שבאה עם המגרש לדין -- מנדין אותן, או מכין אותן מכת מרדות. ואם נתגרשה מן האירוסין, מותרת לתובעו בדין ולדור עימו; ואם היה ליבו גס בה, אף מן האירוסין אסור. ומי נדחה מפני מי, היא נדחית מפניו; ואם הייתה החצר שלה, הוא יידחה מפניה.
כה) [כח] אסור לאדם לישא אישה, ודעתו לגרשה, שנאמר "אל תחרוש על ריעך, רעה; והוא יושב לבטח, איתך" (משלי ג,כט). ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותה לימים, מותר. [כט] ולא יישא אדם אישה במדינה זו, ואישה במדינה אחרת -- שמא יאריכו הימים, ונמצא בן נושא אחותו, ואחות אימו, ואחות אביו, וכיוצא בהן, ואינו ידוע; ואם היה אדם גדול ששמו ידוע, והרי זרעו מפורסמין וידועין -- הרי זה מותר.
כו) [ל] לא יישא אדם אישה לא ממשפחת מצורעין, ולא ממשפחת נכפין -- והוא, שהוחזקו שלושה פעמים שיבואו בניהם כך. [לא] אישה שנישאת לשני אנשים, ומתו -- לשלישי, לא תינשא: ואם נישאת, לא תצא; ואפילו נתקדשה, יכנוס.
כז) ולא יישא ישראל עם הארץ כוהנת, שזה כמו חילול לזרעו של אהרון; ואם נשא -- אמרו חכמים, אין זיווגן עולה יפה, אלא מת בלא בנים, או מת הוא או היא במהרה, או קטטה תהיה ביניהן. אבל תלמיד חכמים שנשא כוהנת, הרי זה נאה ומשובח -- הרי תורה וכהונה כאחד.
כח) [לב] לא יישא אדם בת עם הארץ -- שאם מת או גלה, בניו עמי הארץ יהיו: שאין אימן יודעת כתר התורה. ולא ישיא בתו לעם הארץ -- שכל הנותן בתו לעם הארץ, כמי שכפתה ונתנה לפני הארי: מה ארי דורס ואוכל, אף עם הארץ מכה ובועל; ואין לו בושת פנים. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויישא בת תלמיד חכמים -- שאם מת או גולה, בניו תלמידי חכמים; וכן ישיא בתו לתלמיד חכמים -- שאין דבר מגונה ולא מריבה, בביתו של תלמיד חכמים.
הלכות איסורי ביאה פרק כב
א) אסור להתייחד עם ערווה מן העריות, בין זקנה בין ילדה -- שדבר זה גורם לגלות ערווה: חוץ מהאם עם בנה, והאב עם בתו, והבעל עם אשתו נידה. וחתן שפירסה אשתו נידה קודם שיבעול -- אסור להתייחד עימה, אלא הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים; ואם בא עליה ביאה ראשונה, ואחר כך נטמאת -- מותר להתייחד עימה.
ב) לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ועל הבהמה; לפיכך אין איסור להתייחד עימהן. ואם נתרחק אפילו מייחוד זכור ובהמה, הרי זה משובח; וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה, כדי שלא יתייחדו עימה. ואיסור ייחוד העריות, מפי הקבלה.
ג) כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דויד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערווה, בכלל ייחוד עריות; ושמאי והילל גזרו על ייחוד גויים. נמצא כל המתייחד עם אישה שאסור להתייחד עימה, בין ישראלית בין גויה -- מכין את שניהן מכת מרדות, האיש והאישה, ומכריזין עליהן: חוץ מאשת איש -- שאף על פי שאסור להתייחד עימה, אם נתייחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינת, ונמצאו מוציאין לעז על הבנים שהם ממזרין.
ד) כל אישה שאסור להתייחד עימה, אם הייתה אשתו עימו, הרי זו מותרת להתייחד, מפני שאשתו משמרתו; אבל לא תתייחד ישראלית עם הגוי, ואף על פי שאשתו עימו, שאין אשתו של גוי משמרתו, ואין להן בושה.
ה) וכן אין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות, מפני שכולן חשודין על משכב זכור. ואין מעמידין בהמה בפונדקייות של גויים, ואפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות. [ו] ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה גוי, אפילו זכרים לזכר ונקבות לנקבה -- מפני שכולן חשודין על הרבעת בהמה. וכבר ביארנו שהן אסורין בזכור ובבהמה, ונאמר "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).
ו) [ז] ומפני מה אין מוסרין בהמה נקבה לגויה, מפני שכולן בחזקת נואפין, וכשיבוא הנואף לשכב עם גויה זו, אפשר שלא ימצאנה, וישכב עם הבהמה; או אפילו ימצאנה, ישכב עם הבהמה.
ז) [ח] לא תתייחד אישה אחת, אפילו עם אנשים הרבה -- עד שתהיה שם אשתו של אחד מהן; וכן לא יתייחד איש אחד, אפילו עם נשים הרבה. נשים הרבה עם אנשים הרבה, אין חוששין לייחוד; היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים, או האנשים מבפנים והנשים מבחוץ, ופירשה אישה לבין האנשים, או איש לבין הנשים -- אסורין משום ייחוד.
ח) אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים, אסור לו להתייחד עם הנשים. כיצד יעשה, יתעסק עימהן ואשתו עימו; או ייפנה למלאכה אחרת.
ט) מותר להתייחד עם שתי יבמות, או עם שתי צרות, או עם אישה וחמותה, או עם אישה ובת בעלה, או עם אישה ובת חמותה -- מפני ששונאות זו את זו, אין מחפות זו על זו; וכן מותר להתייחד עם אישה שיש עימה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה -- שאינה מזנה בפניה, שהרי זו מגלה את סודה.
י) תינוקת מבת שלוש ולמטה, ותינוק בן תשע ולמטה -- מותר להתייחד עימהן: שלא גזרו אלא על ייחוד אישה הראויה לביאה, ואיש הראוי לביאה. [יא] אנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים; ואם נתייחד, אין מכין אותו, מפני שהוא ספק. אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס, ועם הטומטום.
יא) [יב] אשת איש שהיה בעלה בעיר -- אינה חוששת לייחוד, מפני שאימת בעלה עליה; ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עימו, או שהייתה קרובתו, לא יתייחד עימה, ואף על פי שבעלה בעיר. וכן כל המתייחד עם אישה, והיה הפתח פתוח לרשות הרבים -- אין חוששין משום ייחוד.
יב) [יג] מי שאין לו אישה, לא ילמד תינוקות, מפני שאימות הבנים באות לבית הספר לבניהם, ונמצא מתגרה בנשים; וכן אישה, לא תלמד קטנים, מפני אבותיהם שהן באין בגלל בניהם, ונמצאו מתייחדין עימה. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עימו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.
יג) [יד] תיקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכיסא, כדי שלא ייכנס שם איש -- משום ייחוד.
יד) [טו] אין ממנין אדם נאמן וכשר להיות שומר חצר שיש שם נשים, אף על פי שהוא עומד בחוץ -- שאין אפיטרופוס לעריות; ואסור לאדם למנות אפיטרופוס על ביתו, שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה.
טו) [טז] אסור לתלמיד חכמים לשכון בחצר שיש בה אלמנה, אף על פי שאינו מתייחד עימה -- מפני החשד -- אלא אם כן הייתה אשתו עימו; וכן אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד. ולא תקנה אישה עבדים זכרים, אפילו קטנים -- מפני החשד.
טז) [יז] אין דורשין בסתרי עריות בשלושה -- מפני שהאחד טרוד בשאילת הרב, והשניים נושאין ונותנין זה עם זה ואין דעתן פנויה לשמוע, ולפי שדעתו של אדם קרובה אצל עריות, אם נסתפק לו דבר ששמע מורה להקל; לפיכך אין דורשין אלא לשניים, כדי שיהיה האחד השומע מפנה ליבו ויודע מה שישמע מן הרב.
יז) [יח] אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם, אלא לפרוש מן העריות והביאות האסורות: אמרו חכמים, בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקיבלו מצוה זו בתרעומת ובבכייה, שנאמר "בוכה למשפחותיו" (במדבר יא,י), על עסקי משפחות. [יט] ואמרו חכמים, גזל ועריות, נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן. ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן, שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות. אמרו חכמים, רוב בגזל, מיעוט בעריות; והכול באבק לשון הרע.
יח) [כ] לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה, ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן; וייזהר מן הייחוד, שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרין לתלמידיהם, היזהרו בי מפני בתי, היזהרו בי מפני כלתי -- כדי ללמד לתלמידיהם, שלא יתביישו מדבר זה, ויתרחקו מן הייחוד.
יט) [כא] וכן ינהוג להתרחק מן השחוק, ומן השכרות, ומדברי עגבים -- שאלו גורמין גדולים הן, והן מעלות של עריות; ולא יישב בלא אישה, שמנהג זה גורם לטהרה. יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה -- שאין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר "איילת אהבים, ויעלת חן -- דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה,יט).
הלכות מאכלות אסורות
הלכות מאכלות אסורות. יש בכללן שמונה ועשרים מצוות -- ארבע מצוות עשה, וארבע ועשרים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה; (ב) לבדוק בסימני העוף להבדיל בין הטמא לטהור; (ג) לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור; (ד) לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור; (ה) שלא לאכול בהמה וחיה טמאה; (ו) שלא לאכול עוף טמא; (ז) שלא לאכול דגים טמאים; (ח) שלא לאכול שרץ העוף; (ט) שלא לאכול שרץ הארץ; (י) שלא לאכול רמש הארץ; (יא) שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאוויר; (יב) שלא לאכול שרץ המים; (יג) שלא לאכול נבילה; (יד) שלא ליהנות בשור הנסקל; (טו) שלא לאכול טריפה; (טז) שלא לאכול אבר מן החי; (יז) שלא לאכול דם; (יח) שלא לאכול חלב בהמה טהורה; (יט) שלא לאכול גיד הנשה; (כ) שלא לאכול בשר בחלב; (כא) שלא לבשלו; (כב) שלא לאכול לחם תבואה חדשה; (כג) שלא לאכול קלי מן החדש; (כד) שלא לאכול כרמל מן החדש; (כה) שלא לאכול עורלה; (כו) שלא לאכול כלאי הכרם; (כז) שלא לאכול טבל; (כח) שלא לשתות יין נסך. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות מאכלות אסורות פרק א
א) מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן, שנאמר "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור" (ויקרא כ,כה), "ובין החיה הנאכלת, ובין החיה אשר לא תיאכל" (ויקרא יא,מז).
ב) סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה, והן שני סימנין: מפרסת פרסה, ומעלת גרה -- עד שיהיו שניהן. וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה, אין לה שיניים בלחי העליון. וכל בהמה שהיא מעלת גרה, הרי היא מפרסת פרסה -- חוץ מן הגמל; וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה, היא מעלת גרה -- חוץ מן החזיר.
ג) לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה, ומצאה חתוכת הפרסות -- בודק בפיה: אם אין לה שיניים למעלה, בידוע שהיא טהורה -- והוא, שיכיר גמל. מצא בהמה שפיה חתוך -- בודק בפרסותיה: אם היא שסועה, טהורה -- והוא, שיכיר חזיר.
ד) מצא פיה חתוך, ורגליה חתוכות -- בודק בה אחר שחיטתה בכנפי העוקץ: אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב, טהורה -- והוא שיכיר ערוד, שכן הוא בשרו מהלך שתי וערב.
ה) [ד] בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, אף על פי שאינו מפריס פרסה, ולא מעלה גרה, אלא כמין סוס או חמור לכל דבר -- הרי זה מותר באכילה. במה דברים אמורים, בשילדה לפניו; אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו, ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה -- אף על פי שהוא יונק ממנה, הרי זה ספק ואסור באכילה: שמא מן הטמאה נולד, ונכרך אחר הטהורה.
ו) [ה] בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה, אף על פי שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, והרי הוא כמין שור לכל דבר, או כמין שה -- הרי זה אסור באכילה: שהגדל מן הטמא, טמא; והגדל מן הטהור, טהור. לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור, אסור, ודג טהור הנמצא במעי דג טמא, מותר -- לפי שאינו גידוליו, אלא בלעו.
ז) [ו] בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות -- אסורה באכילה; וזו היא השסועה שנאמרה בתורה, שנאמר "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה השסועה" (דברים יד,ז), כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות. [ז] וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף, אף על פי שהוא עוף טהור -- הרי זה אסור באכילה: לא הותר מן הנמצא בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה.
ח) אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה: שלושה מיני בהמה, והן שור שה ועז; ושבעה מיני חיה, אייל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. הן ומיניהן, כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור. וכל העשרה מינין ומיניהן, מעלי גרה ומפריסי פרסה; לפיכך מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגליים.
ט) אף על פי שכולן מותרין באכילה, צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה: שהחיה -- חלבה מותר, ודמה טעון כיסוי; והבהמה הטהורה -- חלבה בכרת, ואין דמה טעון כיסוי. [י] וסימני חיה, מפי השמועה הן.
י) כל מין שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, ויש לו קרניים מפוצלות כגון האייל -- הרי זה חיה טהורה בודאי; וכל שאין קרניו מפוצלות, אם היו קרניו כרוכות כקרני השור, וחדוקות כקרני העז, ויהיה החדק מובלע בהן, והדורות כקרני הצבי -- הרי זו חיה טהורה: עד שיהיו בקרניים שלושה סימנין אלו -- כרוכות, חדוקות, והדורות.
יא) במה דברים אמורים, במין שאינו מכירו; אבל שבעה מיני חיה האמורין בתורה, אם היה מכיר אותן -- אפילו לא מצא לו קרניים -- הרי זה אוכל חלבו, וחייב לכסות דמו.
יב) שור הבר, מין בהמה הוא; והקרש, אף על פי שאין לו אלא קרן אחת, הרי הוא חיה. וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה -- חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו. [יג] כלאיים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי -- חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו; ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.
יג) [יד] סימני עוף טהור, לא נתפרשו מן התורה; אלא מנה מינין טמאין בלבד, ושאר מיני העוף מותרין. והמינין האסורין, ארבעה ועשרים מין; ואלו הן: (א) נשר; (ב) פרס; (ג) עוזנייה; (ד) דאה, והיא הראה האמורה במשנה תורה; (ה) איה, והיא הדיה האמורה במשנה תורה; (ו) מין האיה, שכן כתוב בה "למינה" (ויקרא יא,יד) מכלל שהוא שני מינין; (ז) עורב; (ח) וזרזיר, שכן נאמר בעורב "למינו" (ויקרא יא,טו) להביא את הזרזיר; (ט) ויענה; (י) ותחמס; (יא) ושחף; (יב) ונץ; (יג) ושורניקא, והוא מין הנץ שכן כתוב בו "למינהו" (ויקרא יא,טז); (יד) וכוס; (טו) ושלך; (טז) וינשוף; (יז) ותנשמת; (יח) וקאת; (יט) ורחם; (כ) וחסידה; (כא) והאנפה; (כב) ומין האנפה, שכן נאמר בה "למינה" (ויקרא יא,יט); (כג) והדוכיפת; (כד) והעטלף.
יד) [טו] כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן -- הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהן, ואין צריך בדיקה; ועוף טהור, נאכל במסורת -- והוא, שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד -- והוא, שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.
טו) [טז] מי שאינו מכירן, ואינו יודע שמותיהן -- בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים: כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא מאלו המינין וטמא. ושאינו דורס ואוכל -- אם יש בו אחד משלושה סימנין אלו, הרי זה עוף טהור; ואלו הן: אצבע יתרה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קורקבנו נקלף ביד.
טז) [יז] לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס, ויש בו אחד משלושה סימנין אלו, חוץ מפרס ועוזנייה; ופרס ועוזנייה אינן מצויין ביישוב, אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאוד שהן סוף היישוב.
יז) [יח] היה הקורקבן נקלף בסכין, ואינו נקלף ביד, ואין בו סימן אחר -- אף על פי שאינו דורס, הרי זה ספק; היה חזק ודבק, והניחו בשמש ונתרפה, ונקלף ביד -- הרי זה מותר.
יח) [יט] אמרו הגאונים, שמסורת היא בידיהן שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד, אלא אם היה אותו סימן שייקלף קורקבנו ביד; אבל אם אינו נקלף ביד, אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתרה -- מעולם לא התירוהו.
יט) [כ] כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט, שתיים לכאן ושתיים לכאן, או שקולט מן האוויר, ואוכל באוויר -- הרי זה דורס וטמא; וכל השוכן עם הטמאים, ונדמה להן -- הרי זה טמא.
כ) [כא] מיני חגבים שהתירה תורה, שמונה; ואלו הן: (א) חגב; (ב) מין חגב, והיא הדובנית; (ג) חרגול; (ד) ומין חרגול, והוא עצרוניא; (ה) ארבה; (ו) ומין ארבה, והיא ציפורת כרמים; (ז) סולעם; (ח) ומין סולעם, והיא יוחנה ירושלמית.
כא) [כב] מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל; והצייד נאמן עליהן, כעוף. ומי שאינו בקי בהן, בודק בסימנין; ושלושה סימנין יש בהן: כל שיש לו ארבע רגליים, וארבע כנפיים שחופות רוב אורך גופו ורוב היקף גופו, ויש לו שני כרעיים לנתר בהן -- הרי זה מין טהור. ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב, אם היה שמו חגב -- טהור.
כב) [כג] מי שאין לו עכשיו כנפיים או כרעיים, או שאין לו כנפיים החופות את רובו, ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל -- הרי זה מותר מעתה.
כג) [כד] ובדגים שני סימנין -- סנפיר, וקשקשת: וסנפיר, הוא שפורח בו; וקשקשת, היא הדבוקה בכל גופו. וכל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר. אין לו עכשיו, וכשיגדל יהיה לו, או שיש לו קשקשת כשהוא בים, וכשיעלה ישיר קשקשיו -- הרי זה מותר. ומי שאין קשקשיו החופין את כולו, מותר: אפילו אין בו אלא סנפיר אחד, וקשקשת אחת -- הרי זה מותר.