חומש

בלק - רביעי פרק כ״ב, פסוק ל״ט - פרק כ״ג, פסוק י״ב

לט	וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם־בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת:
קרית חצות. עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר, ראה ורחם שלא יעקרו אלו:
מ	וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
בקר וצאן. דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד (במ"ר שם יז.):
מא	וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת־בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם:
במות בעל. כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודת אלילים:
פרק כג
א	וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־בָּלָק בְּנֵה־לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים:
ב	וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:
ג	וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל־עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֶה יְהוָֹה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה־יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי:
אולי יקרה ה' לקראתי. אינו רגיל לדבר עמי ביום: וילך שפי. כתרגומו יחידי, לשון שופי ושקט, שאין עמו אלא שתיקה:
ד	וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת־שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:
ויקר. לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון, ולא היה נגלה אליו ביום, אלא בשביל להראות חבתן של ישראל: את שבעת המזבחות. שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כלן, אברהם בנה ארבעה, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו (בראשית יב, ז.), ויעתק משם ההרה וגו' (שם ח.), ויאהל אברם וגו' (שם יג, יח.), ואחד בהר המוריה, ויצחק בנה אחד ויבן שם מזבח וגו', ויכרו שם עבדי יצחק באר (שם כו, כה.), ויעקב בנה שתים, אחד בשכם, ואחד בבית אל: ואעל פר ואיל במזבח. ואברהם לא העלה אלא איל אחד:
ה	וַיָּשֶׂם יְהוָֹה דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל־בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר:
ו	וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל־עֹלָתוֹ הוּא וְכָל־שָׂרֵי מוֹאָב:
ז	וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן־אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ־מוֹאָב מֵהַרְרֵי־קֶדֶם לְכָה אָרָה־לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל:
ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל. בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מובהק:
ח	מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָֹה:
מה אקוב לא קבה אל. כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, כשהזכיר אביהם את עונם כי באפם הרגו איש, לא קלל אלא אפם, שנאמר ארור אפם (בראשית מט, ז.), כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם, גם ברוך יהיה (שם כז, לג.), במברכים נאמר אלה יעמדו לברך את העם (דברים כז, יב.), במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה, לא רצה להזכיר עליהם שם קללה (במ"ר כ, יט.): לא זעם ה'. אני אין כחי, אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך, וזהו שנאמר עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה אותו בלעם וגו', למען דעת צדקות ה' (מיכה ו, ה. ברכות ז.):
ט	כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב:
כי מראש צרים אראנו. אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואמהות: הן עם לבדד ישכן. הוא אשר זכו לו אבותיו לשכון בדד, כתרגומו: ובגוים לא יתחשב. כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות עובדי גילולים, שנאמר כי אעשה כלה בכל הגוים וגו' (ירמיה ל, יא.), אינן נמנין עם השאר. דבר אחר, כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם, שנאמר ה' בדד ינחנו (דברים לב, יב.), וכשהאומות עובדי גילולים בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד, ואין עולה להם מן החשבון, וזהו ובגוים לא יתחשב:
י	מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:
מי מנה עפר יעקב וגו'. כתרגומו דעדקיא דבית יעקב כו', דארבע משריתא ארבע דגלים. דבר אחר, עפר יעקב, אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר, לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב, י.), לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט.), אפר פרה, ועפר סוטה, וכיוצא בהם: ומספר את רבע ישראל. רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם: תמת נפשי מות ישרים. שבהם:
יא	וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ:
יב	וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָֹה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר:

בלק רביעי (עם פרש״י) -- במדבר: כ״ב, ל״ט - כ״ג, י״ב	חומש:
ס׳ - ס״ה	תהילים:
אגרת התשובה - ״צא״ עכ״ל הברייתא	תניא:
הל׳ נדרים פרק יג. הל׳ נזירות. בפרקים אלו. פרק א-ב	רמב״ם ג״פ:
הל׳ כלי המקדש והעובדים בו פרק ד	רמב״ם פ״א:
מ״ע צה. צב. מל״ת רט	ספר המצוות: