חומש
מטות-מסעי - שני
פרק ל״א, פסוקים י״ג - נ״ד
יגוַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הבזה:

ידוַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה:

ויקצוף משה על פקודי החיל. ממונים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות:

טווַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל־נְקֵבָה:
טזהֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר־מַעַל בַּיהוָֹה עַל־דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָֹה:

בדבר בלעם. אמר להם, אפילו אתם מכניסים כל המונות (ס"א האומות) שבעולם אין אתם יכולין להם, שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור, בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי (קנז.):

הן הנה. מגיד שהיו מכירים אותן, זו היא שנכשל פלוני בה:

יזוְעַתָּה הִרְגוּ כָל־זָכָר בַּטָּף וְכָל־אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ:

וכל אשה יודעת איש. ראויה להבעל אף על פי שלא נבעלה, ולפני הציץ העבירום, והראויה להבעל פניה מוריקות (יבמות ס:):

הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים וגו', איני יודע אם להרוג (וכל אשה יודעת) עם הזכרים, או להחיות עם הטף, לכך נאמר הרוגו (ספרי קנז.):

יחוְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:
יטוְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל | נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם:

מחוץ למחנה. שלא יכנסו לעזרה:

כל הרג נפש. רבי מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאילו נוגע במת עצמו. או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל הנוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו אף הורג על ידי חבורו (ספרי חקת קכז.):

תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי עובדי גילולים אינן מטמאין באהל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא.), אתם קרוים אדם ואין עובדי גילולים קרוין אדם, מודה הוא שהעובדי גילולים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד.):

אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית. אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:

כוְכָל־בֶּגֶד וְכָל־כְּלִי־עוֹר וְכָל־מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל־כְּלִי־עֵץ תִּתְחַטָּאוּ:

וכל מעשה עזים. להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות:

כאוַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל־אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה:

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י, יז.), בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע (במדבר כ, יא.), על ידי הכעס טעה:

אשר צוה ה' וגו'. תלה ההוראה ברבו (ספרי קנז.):

כבאַךְ אֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַכָּסֶף אֶת־הַנְּחשֶׁת אֶת־הַבַּרְזֶל אֶת־הַבְּדִיל וְאֶת־הָעֹפָרֶת:

אך את הזהב וגו'. אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טומאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות גיעול, ואך לשון מיעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים, אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת, עד שיטהרו מבליעת איסור נבילות. ורבותינו אמרו, אך את הזהב, לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא:

כגכָּל־דָּבָר אֲשֶׁר־יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו כלום:

תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור:

אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו, חטוי זה לטהרו מטומאת מת, אמר להם, צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, ומי נדה הכתובין כאן דרשו, מים הראויים לטבול בהם נדה, וכמה הם ארבעים סאה:

וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות, שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור:

תעבירו במים. מטבילו ודיו, ודוקא כלי מתכות:

כדוְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל־הַמַּחֲנֶה:

אל המחנה. למחנה שכינה. שאין טמא מת טעון שילוח ממחנה לויה וממחנה ישראל:

כהוַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כושָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה:

שא את ראש. קח את החשבון:

כזוְחָצִיתָ אֶת־הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל־הָעֵדָה:

וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו'. חציו לאלו וחציו לאלו:

כחוַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיהֹוָה מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן־הָאָדָם וּמִן־הַבָּקָר וּמִן־הַחֲמֹרִים וּמִן־הַצֹּאן:
כטמִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת יְהוָֹה:
לוּמִמַּחֲצִת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל תִּקַּח | אֶחָד | אָחֻז מִן־הַחֲמִשִּׁים מִן־הָאָדָם מִן־הַבָּקָר מִן־הַחֲמֹרִים וּמִן־הַצֹּאן מִכָּל־הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָֹה:
לאוַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת־מֹשֶׁה:
לבוַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזֲזוּ עַם הַצָּבָא צֹאן שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים:

ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו ולא בא לכלל חלוקה, מספר הצאן וגו':

לגוּבָקָר שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף:
לדוַחֲמֹרִים אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף:
להוְנֶפֶשׁ אָדָם מִן־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל־נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף:
לווַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
לזוַיְהִי הַמֶּכֶס לַיהוָֹה מִן־הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים:
לחוְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף וּמִכְסָם לַיהוָֹה שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים:
לטוַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמִכְסָם לַיהוָֹה אֶחָד וְשִׁשִּׁים:
מוְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף וּמִכְסָם לַיהֹוָה שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים נָפֶשׁ:
מאוַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת־מֶכֶס תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת־מֹשֶׁה:
מבוּמִמַּחֲצִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָצָה מֹשֶׁה מִן־הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים:

וממחצית בני ישראל אשר חצה משה. לעדה, והוציאה להם מן האנשים הצובאים:

מגוַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן־הַצֹּאן שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:

ותהי מחצת העדה. כך וכך:

מדוּבָקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף:
מהוַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
מווְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף:
מזוַיִּקַּח מֹשֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הָאָחֻז אֶחָד מִן־הַחֲמִשִּׁים מִן־הָאָדָם וּמִן־הַבְּהֵמָה וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת־מֹשֶׁה:

ויקח משה וגו'. :

מחוַיִּקְרְבוּ אֶל־מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת:

הפקדים. הממונים:

מטוַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא־נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ:

ולא נפקד. ולא נחסר, ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה (בראשית לא, לט.), תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל א כ, יח.), יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם, וכן ויפקד מקום דוד (שם כז.), נחסר מקומו ואין איש יושב שם:

נוַנַּקְרֵב אֶת־קָרְבַּן יְהֹוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי־זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהוָֹה:

אצעדה. אלו צמידים של רגל:

וצמיד. של יד:

עגיל. נזמי אוזן:

וכומז. דפוס של בית הרחם, לכפר על הרהור הלב של בנות מדין:

נאוַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת־הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה:
נבוַיְהִי | כָּל־זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיהֹוָה שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע־מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת:
נגאַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ:
נדוַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת־הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהוָֹה:
x
מטות-מסעי שני (עם פרש״י) -- במדבר: ל״א, י״ג - נ״דחומש:
ק״ח - קי״בתהילים:
פרק ו. אמנם זהו - ״צו״ כנודע לי״חתניא:
הל׳ מתנות עניים פרק ח-ירמב״ם ג״פ:
הל׳ ביאת המקדש פרק ורמב״ם פ״א:
מ״ע קל. קצה. מל״ת רלבספר המצוות:
לעילוי נשמת מרת רייזל בת ר׳ ישעיהו ע״ה צירקינד