הלכות קרבן פסח פרק ב
א) אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו, שנאמר "תכוסו על השה" (שמות יב,ד) -- מלמד שהן מתמנין עליו כשהוא חי; ואלו המתמנין, הן הנקראין בני חבורה. [ב] ויחיד ששחט את הפסח לעצמו, כשר -- והוא, שיהיה ראוי לאכול את כולו. ומשתדלין שלא יישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר "יעשו אותו" (שמות יב,מז; במדבר ט,יב).
ב) [ג] אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. היה אחד מבני חבורה קטן, או זקן, או חולה -- אם יכול לאכול כזית, שוחטין עליו; ואם לאו, אין שוחטין עליו: שנאמר "איש לפי אוכלו" (שמות יב,ד), עד שיהיה ראוי לאכול. אפילו חבורה של מאה, ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית -- אין שוחטין עליהם.
ג) [ד] אין עושין חבורה נשים ועבדים, או קטנים ועבדים -- מפני קלות שתהיה ביניהן; אבל עושין חבורה כולה נשים, אפילו בפסח שני, או כולה עבדים. ושוחטין על הקטנים, שיהיו מכלל בני החבורה -- לא שתהיה חבורה כולה קטנים, שאינן בני דעת. וכן אין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים, אף על פי שכולן יכולין לאכול -- הואיל ואכילתן מעוטה: שמא ישאירו הפסח, ויביאוהו לידי פסול. ואם עברו ושחטו על חבורה זו, כשר. וכן אין עושין חבורה כולה גרים -- שמא ידקדקו בו, ויביאוהו לידי פסול; ואם שחטו עליהם, כשר.
ד) [ה] שחטו שלא למנוייו, או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, או ששחטו לערלים או לטמאים -- פסול.
ה) שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים -- כשר: שאלו הראויין לו, אוכלין כהלכה; והאחרים, כאילו לא חשב עליהם.
ו) שחטו למולים, וזרק דמו לשם מולים וערלים -- פסול: שהזריקה חמורה, שהיא עיקר הקרבן. שחטו למולים, שיתכפרו בו ערלים -- פסול: שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה.
ז) שחטו לאוכליו, לזרוק דמו שלא לאוכליו -- הפסח כשר; ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה.
ח) [ז] מי שהוא בריא בשעת שחיטה, וחולה בשעת זריקה, או חולה בשעת שחיטה, ובריא בשעת זריקה -- אין שוחטין וזורקין עליו: עד שיהיה בריא משעת שחיטה, עד שעת זריקה.
ט) [ח] שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן, בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים, ולא על ידי אשתו -- אלא מדעתן; ואם שתקו ולא מיחו, הרי זה מדעתן.
י) [ט] שחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, והלכו ושחטו הן לעצמן -- יוצאין בשל רבם. [י] שחט על ידי אשתו ובנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העבריים, ושחטו הם לעצמן -- אין לך מיחוי גדול מזה, ואינן יוצאין אלא בשל עצמן.
יא) האישה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה -- תאכל משל בעלה. הייתה נחפזת לילך לבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה, כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה -- תאכל משל אביה; מכאן ואילך, תאכל ממקום שהיא רוצה -- והוא, שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן יתום ששחטו עליו אפיטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה.
יב) במה דברים אמורים, ביתום קטן. אבל גדול, נעשה כממנה עצמו על שני פסחים; והממנה עצמו על שני פסחים, אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון.
יג) [יב] עבד של שני שותפין -- בזמן שמקפידין זה על זה, לא יאכל משל שניהן; ואם אינן מקפידין, ממקום שירצה יאכל. [יג] מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין -- לא יאכל לא משל רבו, ולא משל עצמו: עד שייעשה כולו בן חורין.
יד) עד כמה נמנין על הפסח, עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד. ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו, עד שיישחט; כיון שנשחט, אינו יכול למשוך את ידו -- שהרי נשחט עליו.
טו) נמנו עליו, וחזרו אחרים ונמנו עליו: ראשונים שיש להם כזית -- אוכלים, ופטורים מלעשות פסח שני; ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד -- אינן אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני.
טז) [טו] הממנה אחרים עימו על חלקו, ולא ידעו בהם בני החבורה -- הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שייצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהם; והוא אוכל חלקו עם האחרים שמינה עליו, בחבורה שנייה.
יז) וכן בני החבורה שהיה אחד מהן גרגרן -- רשאים להוציאו מהם, ונותנין לו חלקו, ויאכלהו בחבורתו; ואם אינו זולל, אינן רשאין ליחלק.