ולאדם לא מצא עזר. (כא) ויפל ה׳ אלהים תרדמה. כשהביאן, הביאן לפניו כל מין ומין, זכר ונקבה, אמר, לכלם יש בן זוג ולי אין בן זוג (ב״ר שם.), מיד ויפל. מצלעותיו. מסטריו, כמו ולצלע המשכן, זהו שאמרו שני פרצופין נבראו (עירובין יח.):

ויסגור. מקום החתך (שם):

ויישן ויקח. שלא יראה חתיכת הבשר שממנו נבראת, ותתבזה עליו:

ויבן. כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה, לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו:

ויבן את הצלע לאשה. להיות אשה, כמו ויעש אותו גדעון לאפוד (שופטים ח, כז.), להיות אפוד:

זאת הפעם. מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה (יבמות סג.):

לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו׳. לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש (ב״ר יח, ד.):

על כן יעזב איש. רוח הקדש אומרת כן, לאסור על בני נח העריות (סנהדרין נז:):

לבשר אחד. הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד (שם נח.):

ולא יתבוששו. שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות לו שמות, לא נתן בו יצר הרע, עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע, וידע מה בין טוב לרע:

והנחש היה ערום. מה ענין זה לכאן, היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועסוקים בתשמיש לעין כל, ונתאוה לה (ב״ר יח, ו.):

ערום מכל. לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל (שם יט, א.):

אף כי אמר וגו׳. שמא אמר לכם לא תאכלו מכל וגו׳, ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פירות, הרבה עליה דברים, כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ:

ולא תגעו בו. הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו (משלי ל, ו.):

לא מות תמותון. דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה (ב״ר יט, ג.):

כי יודע. כל אומן שונא את בני אומנותו, מן העץ אכל וברא את העולם (שם, ד.):

והייתם כאלהים. יוצרי עולמות:

ותרא האשה. ראתה דבריו של נחש (שם) והנאו לה והאמינתו:

כי טוב העץ. להיות כאלהים:

וכי תאוה הוא לעינים. כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם:

ונחמד להשכיל. כמו שאמר לה יודעי טוב ורע:

ותתן גם לאישה. שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת:

גם. לרבות בהמה וחיה:

ותפקחנה וגו׳. לענין החכמה דבר הכתוב, ולא לענין ראיה ממש, וסוף המקרא מוכיח:

וידעו כי עירומים הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה (ב״ר יט, ו.):

עלה תאנה. הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע:), אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ, שאין הקב״ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זה שלקה העולם על ידו. (מדרש רבי תנחומא וירא פי״ד):

וישמעו. יש מדרשי אגדה רבים, וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו:

וישמעו. מה שמעו, שמעו את קול הקב״ה שהיה מתהלך בגן:

לרוח היום. לאותו רוח שהשמש באה משם (ס״א לשם ודוק כי כן עיקר), וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב והמה סרחו בעשירית (סנהדרין לח:):

איכה. יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך (בראשית ד, ט.), וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך (במדבר כב, ט.), ליכנס עמהם בדברים, וכן בחזקיהו בשלוחי מרודך בלאדן (ישעיה לט, א.):

מי הגיד לך. מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום:

המן העץ. בתמיה:

אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):

השיאני. הטעני, כמו אל ישיא אתכם חזקיהו (דברי הימים ב לב, טו.):

כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (סנהדרין כט.):

מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (ח.), ללמד שימי עיבורו של נחש שבע שנים:

על גחונך תלך. רגלים היו לו ונקצצו:

ואיבה אשית. אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה, ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות, ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית (סוטה ט:):

ישופך. יכתתך, כמו ואכות אותו (דברים ט, כא.), ותרגומו ושפית יתיה:

ואתה תשופנו עקב. לא יהא לך קומה, ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. ולשון תשופנו, כמו נשף בהם (ישעיה מ, ד.), כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון, כתב לשון נשיפה בשניהם:

עצבונך. זה צער גידול בנים (עירובין ק:):

והרנך. זה צער העבור:

בעצב תלדי בנים. זה צער הלידה:

ואל אישך תשוקתך. לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך:

תשוקתך. תאותך, כמו ונפשו שוקקה (ישעיה כט, ח.):

ארורה האדמה בעבורך. תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה, והבריות מקללות שדים שינק מהם:

וקוץ ודרדר תצמיח לך. הארץ, כשתזרענה מיני זרעים, תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות, והן נאכלים על ידי תיקון (ביצה לד.). ואכלת את עשב השדה. ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו׳, אלא מה אמור כאן בראש הענין, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, ואחר העצבון וקוץ ודרדר תצמיח לך, כשתזרענה קטניות או ירקות גנה, היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי שדה, ועל כרחך תאכלם:

בזעת אפיך. לאחר שתטרח בו הרבה:

ויקרא האדם. חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק, אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה, כמו שכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך, שמתוך שראה אותם ערומים וראה אותם עסוקים בתשמיש, נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה:

חוה. נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר מה הוה לאדם (קהלת ב, כב.) בלשון היה:

כתנות עור. יש דברי אגדה אומרים חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן. ויש אומרים דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבת שהוא רך וחם, ועשה להם כתנות ממנו: