מצוות עשה

מצוה ראשונה ממצוות עשה, לידע שיש שם אלוה, שנאמר "אנוכי ה' אלוהיך" (שמות כ,ב; דברים ה,ו).

לייחדו, שנאמר "ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד).

לאוהבו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה).

ליראה ממנו, שנאמר "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו,יג; דברים י,כ).

להתפלל, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה); עבודה זו תפילה.

לדובקה בו, שנאמר "ובו תדבק" (דברים י,כ).

להישבע בשמו, שנאמר "ובשמו, תישבע" (דברים ו,יג; דברים י,כ).

להידמות בדרכיו הטובים והישרים, שנאמר "והלכת, בדרכיו" (דברים כח,ט).

לקדש את שמו, שנאמר "ונקדשתי, בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב).

לקרות קרית שמע פעמיים בכל יום, שנאמר "ודיברת בם... בשוכבך ובקומך" (דברים ו,ז).

ללמוד תורה וללמדה, שנאמר "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז).

לקשור תפילין בראש, שנאמר "והיו לטוטפות, בין עיניך" (דברים ו,ח).

לקשור תפילין ביד, שנאמר "וקשרתם לאות, על ידך" (דברים ו,ח).

לעשות ציצית, שנאמר "ועשו להם ציצית" (במדבר טו,לח).

לקבוע מזוזה, שנאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו,ט; דברים יא,כ).

להקהיל את העם לשמוע את התורה במוצאי שביעית, שנאמר "הקהל את העם" (דברים לא,יב).

לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו, שנאמר "כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא,יט).

לכתוב המלך ספר שני לעצמו, יתר על האחד של כל אדם, כדי שיהיה לו שתי תורות, שנאמר "וכתב לו את משנה התורה הזאת" (דברים יז,יח).

לברך אחר המזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת -- ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח,י).

לבנות בית הבחירה, שנאמר "ועשו לי מקדש" (שמות כה,ח).

ליראה מבית זה, שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט,ל; ויקרא כו,ב).

לשמור בית זה תמיד, שנאמר "ואתה ובניך איתך, לפני אוהל העדות" (במדבר יח,ב).

להיות הלוי עובד במקדש, שנאמר "ועבד הלוי הוא" (במדבר יח,כג).

לקדש הכוהן ידיו ורגליו בשעת העבודה, שנאמר "ורחצו אהרון ובניו" (שמות ל,יט).

לערוך נרות במקדש, שנאמר "יערוך אותו אהרון ובניו" (שמות כז,כא).

לברך כוהנים את ישראל, שנאמר "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו,כג).

להסדיר לחם ולבונה לפני ה' בכל שבת, שנאמר "ונתת על השולחן לחם פנים" (שמות כה,ל).

להקטיר קטורת פעמיים ביום, שנאמר "והקטיר עליו אהרון, קטורת סמים" (שמות ל,ז).

להבעיר אש במזבח העולה תמיד, שנאמר "אש, תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו,ו).

להרים את הדשן מעל המזבח, שנאמר "והרים את הדשן" (ויקרא ו,ג).

לשלח טמאים ממחנה שכינה שהוא המקדש, שנאמר "וישלחו מן המחנה, כל צרוע וכל זב; וכול, טמא לנפש" (במדבר ה,ב).

לחלוק כבוד לזרעו של אהרון ולהקדימו לכל דבר שבקדושה, שנאמר "וקידשתו" (ויקרא כא,ח).

להלביש הכוהנים לעבודה בגדי כהונה, שנאמר "ועשית בגדי קודש" (שמות כח,ב).

לשאת את הארון על הכתף כשנושאים אותו, שנאמר "בכתף יישאו" (במדבר ז,ט).

למשוח כוהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה, שנאמר "שמן משחת קודש" (שמות ל,לא).

להיות הכוהנים עובדים במקדש משמרות משמרות, ובמועדים עובדים כאחד, שנאמר "וכי יבוא הלוי" (דברים יח,ו) "לבד ממכריו, על האבות" (דברים יח,ח).

להיות הכוהנים מיטמאים לקרוביהן ומתאבלין עליהן כשאר ישראל שהן מצווין להתאבל, שנאמר "לה, ייטמא" (ויקרא כא,ג).

להיות כוהן גדול נושא בתולה, שנאמר "והוא, אישה בבתוליה ייקח" (ויקרא כא,יג).

להקריב תמידין בכל יום, שנאמר "שניים ליום, עולה תמיד" (במדבר כח,ג).

להקריב כוהן גדול מנחה בכל יום, שנאמר "זה קרבן אהרון ובניו" (ויקרא ו,יג).

להוסיף קרבן אחר בכל שבת, שנאמר "וביום, השבת -- שני כבשים" (במדבר כח,ט).

להוסיף קרבן בכל ראש חודש וחודש, שנאמר "ובראשי, חודשיכם" (במדבר כח,יא).

להוסיף קרבן בחג הפסח, שנאמר "שבעת ימים, תקריבו אישה לה'" (ויקרא כג,לו).

להקריב מנחת העומר ממוחרת יום ראשון של פסח עם כבש אחד, שנאמר "והבאתם את עומר" (ויקרא כג,י).

להוסיף קרבן ביום עצרת, שנאמר "וביום הביכורים" (במדבר כח,כו).

להביא שתי הלחם עם הקרבנות הקרבים בגלל הלחם ביום עצרת, שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" (ויקרא כג,יז) "והקרבתם על הלחם" (ויקרא כג,יח).

להוסיף קרבן בראש השנה, שנאמר "ובחודש השביעי באחד לחודש" (במדבר כט,א).

להוסיף קרבן ביום הצום, שנאמר "ובעשור לחודש השביעי" (במדבר כט,ז).

לעשות עבודת היום ביום הצום, שנאמר "בזאת יבוא אהרון, אל הקודש: בפר בן בקר" (ויקרא טז,ג), וכל העבודה הכתובה בפרשת אחרי מות.

להוסיף קרבן ביום חג הסוכות, שנאמר "והקרבתם עולה אישה ריח ניחוח" (במדבר כט,יג).

להוסיף קרבן ביום שמיני עצרת, כי רגל בפני עצמו הוא, שנאמר "ביום, השמיני" (במדבר כט,לה).

לחוג ברגלים, שנאמר "שלוש רגלים, תחוג לי" (שמות כג,יד).

להיראות ברגלים, שנאמר "שלוש פעמים, בשנה -- ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז).

לשמוח ברגלים, שנאמר "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד).

לשחוט כבש הפסח, שנאמר "ושחטו אותו, כול קהל" (שמות יב,ו).

לאכול בשר פסח צלי בלילי חמישה עשר בניסן, שנאמר "ואכלו את הבשר" (שמות יב,ח).

לעשות פסח שני, שנאמר "בחודש השני בארבעה עשר" (במדבר ט,יא).

לאכול את בשר פסח שני על מצה ומרור, שנאמר "על מצות ומרורים, יאכלוהו" (במדבר ט,יא).

לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות, שנאמר "ותקעתם בחצוצרות" (במדבר י,י).

להיות כל קרבנות בהמה מיום שמיני והלאה, שנאמר "מיום השמיני, והלאה" (ויקרא כב,כז).

להיות כל קרבן בהמה תמים, שנאמר "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב,כא).

למלוח כל קרבן, שנאמר "על כל קרבנך, תקריב מלח" (ויקרא ב,יג).

מעשה העולה, שנאמר "אם עולה קרבנו" (ויקרא א,ג).

מעשה חטאת, שנאמר "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו,יח).

מעשה האשם, שנאמר "זאת תורת, האשם" (ויקרא ז,א).

מעשה זבח השלמים, שנאמר "וזאת תורת, זבח השלמים" (ויקרא ז,יא).

מעשה המנחה, שנאמר "ונפש, כי תקריב קרבן מנחה" (ויקרא ב,א).

להקריב בית דין קרבן אם טעו בהוראה, שנאמר "ואם כל עדת ישראל, ישגו" (ויקרא ד,יג).

להקריב היחיד קרבן חטאת אם שגג במצות לא תעשה שחייבים עליה כרת, שנאמר "ונפש כי תחטא" (ויקרא ה,א).

להקריב היחיד קרבן אם נסתפק לו אם חטא חטא שחייבים עליו חטאת או לא חטא, שנאמר "ולא ידע ואשם... והביא את אשמו" (ראה ויקרא ה,יז-יח); וזהו נקרא אשם תלוי.

להקריב השוגג במעילה, או החוטא בגזילה, או בשפחה חרופה, או שכפר בפיקדון ונשבע, מביא קרבן אשם; וזהו הנקרא אשם ודאי.

להקריב קרבן עולה ויורד, שנאמר "אם לא תגיע ידו" (ויקרא ה,ז), "ואם לא תשיג ידו" (ויקרא ה,יא).

להתוודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם, בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן, שנאמר "והתוודו, את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה,ז).

להקריב הזב קרבן אחר שיטהר, שנאמר "וכי יטהר הזב" (ויקרא טו,יג).

להקריב הזבה קרבן אחר שתטהר, שנאמר "ואם טהרה, מזובה" (ויקרא טו,כח).

להקריב המצורע קרבן אחר שיטהר, שנאמר "וביום השמיני ייקח" (ויקרא יד,י).

להקריב היולדת קרבן אחר שתטהר, שנאמר "ובמלאות ימי טוהרה" (ויקרא יב,ו).

לעשר הבהמה, שנאמר "וכל מעשר בקר וצאן" (ויקרא כז,לב).

לקדש בכור הבהמה הטהורה ולהקריבו, שנאמר "כל הבכור אשר ייוולד" (דברים טו,יט).

לפדות בכור אדם, שנאמר "אך פדה תפדה, את בכור האדם" (במדבר יח,טו).

לפדות פטר חמור, שנאמר "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד,כ).

לערוף פטר חמור, שנאמר "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג,יג; שמות לד,כ).

להביא כל הקרבנות שיש על האדם בחובה או בנדבה ברגל ראשון שפגע בו, שנאמר "ובאת שמה" (דברים יב,ה), "והבאתם שמה" (דברים יב,ו).