מצוות לא תעשה

שלא להוציא מבשר הפסח מן החבורה, שנאמר "ולא תוציא מן הבית" (ראה שמות יב,מו).

שלא לעשות שיירי מנחות חמץ, שנאמר "לא תיאפה חמץ, חלקם" (ויקרא ו,י).

שלא לאכול בשר הפסח נא ומבושל, שנאמר "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל" (שמות יב,ט).

שלא להאכיל בשר פסח לגר תושב, שנאמר "תושב ושכיר, לא יאכל בו" (שמות יב,מה).

שלא יאכל הערל בשר פסח, שנאמר "וכל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח).

שלא להאכיל בשר הפסח לישראל שנשתמד, שנאמר "כל בן נכר, לא יאכל בו" (שמות יב,מג); כלומר, ישראל שנלווה לבני נכר ועבד עבודה זרה כמותם לא יאכל בו.

שלא יאכל אדם שנטמא קודשים, שנאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו" (ויקרא ז,כ).

שלא לאכול מן הקודשים שנטמאו, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל" (ויקרא ז,יט).

שלא לאכול נותר, שנאמר "ואוכליו עוונו יישא... ונכרתה הנפש ההיא" (ויקרא יט,ח).

שלא לאכול פיגול, שנאמר "המקריב אותו לא ייחשב לו, פיגול יהיה; והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא" (ויקרא ז,יח); והוא בכרת.

שלא יאכל זר תרומות, שנאמר "וכל זר, לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י).

שלא יאכל אפילו תושב כוהן ושכירו תרומה, שנאמר "תושב כוהן ושכיר, לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י).

שלא יאכל ערל תרומה, והוא הדין לשאר קודשים. ודבר זה לימדו הכתוב מן הפסח בגזירה שווה, ואינו בפירוש מן התורה; ומפי השמועה למדו שאיסור ערל בקודשים מגופי תורה, ואינו מדברי סופרים.

שלא יאכל כוהן טמא תרומה, שנאמר "איש מזרעך... בקודשים לא יאכל" (ראה ויקרא כא,יז; ויקרא כב,ד).

שלא תאכל חללה קודש, לא תרומות ולא חזה ושוק, שנאמר "ובת כוהן -- כי תהיה, לאיש זר: היא, בתרומת הקודשים לא תאכל" (ויקרא כב,יב).

שלא תיאכל מנחת כוהן, שנאמר "וכל מנחת כוהן כליל תהיה, לא תיאכל" (ויקרא ו,טז).

שלא לאכול בשר חטאות הנעשות בפנים, שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה" (ויקרא ו,כג).

שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה, שנאמר "לא תאכל, כל תועבה" (דברים יד,ג); מפי השמועה למדנו שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום הכתוב מדבר.

שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך" (דברים יב,יז).

שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, שנאמר "תירושך" (דברים יב,יז).

שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים, שנאמר "ויצהרך" (דברים יב,יז).

שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר "לא תוכל... ובכורות" (דברים יב,יז).

שלא יאכלו הכוהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה, שנאמר "לא תוכל... בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז); מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לאסור בשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, לפי שכל דבר שייאכל חוץ למקום אכילתו "לא תוכל לאכול בשעריך" (שם) אקרא בו.

שלא לאכול בשר העולה, שנאמר "לא תוכל... ונדריך אשר תידור" (דברים יב,יז); כלומר, לא תוכל לאכול נדריך אשר תידור. וזו היא אזהרה של כל מועל, שלא ייהנה מן הקודשים האסורין ליהנות מהן; ואם נהנה, מעל.

שלא לאכול בשר קודשים קלים קודם זריקת דמים, שנאמר "לא תוכל... ונדבותיך" (דברים יב,יז); כלומר, לא תוכל לאכול נדבותיך עד שייזרק דמם.

שלא יאכל זר בשר קודשי קודשים, שנאמר "וזר לא יאכל, כי קודש הם" (שמות כט,לג).

שלא יאכל כוהן ביכורים קודם הנחה בעזרה, שנאמר "לא תוכל... ותרומת ידך" (דברים יב,יז); אלו הביכורים.

שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שייפדה, שנאמר "לא ביערתי ממנו בטמא" (דברים כו,יד).

שלא לאכול מעשר שני באנינות, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד).

שלא להוציא דמי מעשר שני בדברים שאין בהם אכילה ושתייה, שנאמר "ולא נתתי ממנו, למת" (דברים כו,יד); וכל שהוא חוץ לצורכי הגוף החי, "נתתי ממנו למת" אקרא בו.

שלא לאכול הטבל; והטבל הוא דבר שגידוליו מן הארץ החייב בתרומות ומעשרות, שלא הוציאו ממנו תרומות ה': שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל -- את אשר ירימו, לה'" (ויקרא כב,טו); כלומר, דברים שהם עתידין להרים אותן לה', לא יעשו אותן חול ויאכלו אותן בטבלן.

שלא להקדים תרומה לביכורים, ולא מעשר ראשון לתרומה, ולא מעשר שני לראשון, אלא מוציאין על הסדר: ביכורים תחילה, ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני; שנאמר "מלאתך ודמעך, לא תאחר" (שמות כב,כח), לא תאחר דבר הראוי להקדימו.

שלא לאחר הנדרים והנדבות שנדר ושנדב, שנאמר "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב).

שלא לעלות לחג בלא קרבן, שנאמר "ולא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו).

שלא לעבור על דברים שאסר אדם על עצמו, שנאמר "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג).

שלא ייקח כוהן זונה, שנאמר "אישה זונה וחללה לא ייקחו" (ויקרא כא,ז).

שלא ייקח כוהן חללה, שנאמר "וחללה לא ייקחו" (ויקרא כא,ז).

שלא ייקח גרושה, שנאמר "ואישה גרושה מאישה לא ייקחו" (ויקרא כא,ז).

שלא ייקח כוהן גדול אלמנה, שנאמר "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא ייקח" (ויקרא כא,יד).

שלא יבעול כוהן גדול אלמנה, ואפילו בלא קידושין, מפני שמחללה, שנאמר "לא יחלל זרעו" (ויקרא כא,טו); הרי הוא מוזהר שלא לחלל כשרה.

שלא ייכנס כוהן למקדש פרוע ראש, שנאמר "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י,ו).

שלא ייכנס כוהן למקדש קרוע בגדים, שנאמר "ובגדיכם לא תפרומו" (ויקרא י,ו).

שלא ייצא כוהן מן העזרה בשעת עבודה, שנאמר "ומפתח אוהל מועד לא תצאו" (ויקרא י,ז).

שלא ייטמא כוהן הדיוט לשאר מתים, שנאמר "לנפש לא ייטמא" (ויקרא כא,א).

שלא ייטמא כוהן גדול ואפילו לקרוביו, שנאמר "לאביו ולאימו, לא ייטמא" (ויקרא כא,יא).

שלא ייכנס כוהן גדול עם מת, שנאמר "ועל כל נפשות מת, לא יבוא" (ויקרא כא,יא); כך למדו מפי השמועה, שהוא חייב בבל יבוא וחייב בבל ייטמא.

שלא ייקח שבט לוי חלק בארץ ישראל, שנאמר "ונחלה לא יהיה לו" (דברים יח,ב).

שלא ייקח שבט לוי חלק בביזה בשעת כיבוש הארץ, שנאמר "לא יהיה לכוהנים הלויים... חלק ונחלה" (דברים יח,א).

שלא לעשות קורחה על מת, שנאמר "לא תשימו קורחה בין עיניכם -- למת" (דברים יד,א).

שלא לאכול בהמה טמאה, שנאמר "אך את זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה" (ויקרא יא,ד; דברים יד,ז).

שלא לאכול דג טמא, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא).

שלא לאכול עוף טמא, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג).

שלא לאכול שרץ העוף, שנאמר "כול שרץ העוף, טמא הוא לכם: לא, ייאכל" (דברים יד,יט).

שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר "וכל השרץ, השורץ על הארץ -- שקץ הוא, לא ייאכל" (ויקרא יא,מא).

שלא לאכול רמש הארץ, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא,מד).

שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאוויר, שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ -- לא תאכלום" (ויקרא יא,מב).

שלא לאכול שרץ המים, שנאמר "אל תשקצו, את נפשותיכם, בכל השרץ, השורץ" (ויקרא יא,מג).

שלא לאכול מתה, שנאמר "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד,כא).

שלא לאכול טריפה, שנאמר "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" (שמות כב,ל).

שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר "לא תאכל הנפש, עם הבשר" (דברים יב,כג).

שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב,לג).

שלא לאכול דם, שנאמר "וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כו).

שלא לאכול חלב, שנאמר "כל חלב שור וכשב, ועז -- לא תאכלו" (ויקרא ז,כג).

שלא לבשל בשר בחלב, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא).

שלא לאכול בשר בחלב, שנאמר "לא תבשל גדי" פעם שנייה (שמות לד,כו); כך למדו מפי השמועה, שאחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה.

שלא לאכול בשר שור הנסקל, שנאמר "ולא ייאכל את בשרו" (שמות כא,כח).

שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם הפסח, שנאמר "ולחם... לא תאכלו" (ויקרא כג,יד).

שלא לאכול קלי מן החדש, שנאמר "וקלי... לא תאכלו" (ויקרא כג,יד).

שלא לאכול כרמל מן החדש, שנאמר "וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד).

שלא לאכול עורלה, שנאמר "שלוש שנים, יהיה לכם ערלים -- לא ייאכל" (ויקרא יט,כג).

שלא לאכול כלאי הכרם, שנאמר "פן תקדש, המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת, הכרם" (דברים כב,ט); זהו איסור אכילה.

שלא לשתות יין נסך, שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח).

שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא, שנאמר "בננו זה... זולל, וסובא" (דברים כא,כ).

שלא לאכול ביום הצום, שנאמר "כי כל הנפש אשר לא תעונה" (ויקרא כג,כט).

שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר "ולא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג).

שלא לאכול תערובת חמץ, שנאמר "כל מחמצת, לא תאכלו" (שמות יב,כ).

שלא לאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז,ג).

שלא ייראה חמץ, שנאמר "לא ייראה לך חמץ" (שמות יג,ז).

שלא יימצא חמץ, שנאמר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט).

שלא ישתה הנזיר יין, ולא דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין, שנאמר "וכל משרת ענבים" (במדבר ו,ג); ואפילו החמיץ היין או דבר שנתערב בו היין, הרי זה אסור עליו, שנאמר "חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה" (שם).

שלא יאכל ענבים לחים, שנאמר "וענבים לחים" (במדבר ו,ג).

שלא יאכל ענבים יבשים, שנאמר "ויבשים לא יאכל" (במדבר ו,ג).

שלא יאכל חרצנים, שנאמר "מחרצנים... לא יאכל" (במדבר ו,ד).

שלא יאכל זוגין, שנאמר "ועד זג -- לא יאכל" (במדבר ו,ד).

שלא ייטמא הנזיר למת, שנאמר "לאביו ולאימו... לא ייטמא" (במדבר ו,ז).

שלא ייכנס באוהל המת, שנאמר "על כל נפשות מת, לא יבוא" (ויקרא כא,יא; וראה במדבר ו,ו).

שלא יגלח הנזיר, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה).

שלא לקצור כל השדה, שנאמר "לא תכלה פאת שדך לקצור" (ויקרא יט,ט).

שלא ללקוט השיבולים הנופלות בשעת קצירה, שנאמר "ולקט קצירך, לא תלקט" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב).

שלא לבצור עוללות הכרם, שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י).

שלא ללקוט פרט הכרם, שנאמר "ופרט כרמך לא תלקט" (ויקרא יט,י).

שלא ליקח עומר השכחה, שנאמר "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט); וכן כל האילנות, שנאמר "לא תפאר אחריך" (דברים כד,כ).

שלא לזרוע כלאי זרעים, שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט).

שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם, שנאמר "לא תזרע כרמך, כלאיים" (דברים כב,ט).

שלא להרביע בהמה מין בשאינו מינו, שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאיים" (ויקרא יט,יט).

שלא יעשה מלאכה בשני מיני בהמה כאחד, שנאמר "לא תחרוש בשור ובחמור, יחדיו" (דברים כב,י).

שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה בדבר שאוכלת ממנו ונהנית, שנאמר "לא תחסום שור, בדישו" (דברים כה,ד).

שלא לעבוד אדמה בשביעית, שנאמר "שדך לא תזרע" (ויקרא כה,ד).

שלא לעבוד אילן בשביעית, שנאמר "וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה,ד).

שלא לקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצרין בשאר השנים, שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כה,ה).

שלא לאסוף פירות האילן בשביעית כדרך שאוספין בכל שנה ושנה, שנאמר "ואת עינבי נזיריך לא תבצור" (ויקרא כה,ה).

שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן, שנאמר "לא תזרעו" (ויקרא כה,יא).

שלא לקצור ספיחי יובל כשאר השנים, שנאמר בו "לא תקצרו את ספיחיה" (ויקרא כה,יא).

שלא לאסוף פירות יובל כאסיפת שאר שנים, שנאמר בו "ולא תבצרו את נזיריה" (ויקרא כה,יא).

שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר "והארץ, לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה,כג).

שלא לשנות מגרש הלויים ושדותיהם, שנאמר "ושדה מגרש עריהם, לא יימכר" (ויקרא כה,לד); מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא ישתנה.

שלא לעזוב את הלויים, שנאמר "הישמר לך, פן תעזוב את הלוי" (דברים יב,יט), אלא נותנין להם מתנותיהם ומשמחים אותם בהן בכל רגל ורגל.

שלא יתבע הלוואה שעברה עליה שביעית, שנאמר "לא ייגוש את ריעהו" (דברים טו,ב).

שלא יימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה, שנאמר "הישמר לך פן יהיה דבר" (דברים טו,ט). זה הכלל, כל מקום שנאמר הישמר או פן או אל, אינו אלא מצות לא תעשה.

שלא יימנע מלהחיות לעני ומליתן לו מה שהוא צריך, שנאמר "לא תאמץ את לבבך" (דברים טו,ז); נמצא הנותן צדקה עושה מצות עשה, והמעלים עיניו מן הצדקה יותר על שביטל עשה עובר על לא תעשה.

שלא לשלח עבד עברי ריקם כשייצא חופשי, שנאמר "לא תשלחנו, ריקם" (דברים טו,יג).

שלא יתבע העני בחובו כשיידע שהוא עני, ולא יצר לו, שנאמר "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד).

שלא להלוות ברבית לישראל, שנאמר "את כספך -- לא תיתן לו, בנשך" (ויקרא כה,לז).

שלא ללוות ברבית, שנאמר "לא תשיך לאחיך" (דברים כג,כ); כן למדו מפי השמועה, שזו אזהרה ללווה שלא יינשך למלווה.

שלא להשית יד בין לווה ומלווה ברבית, ולא להיות ערב, ולא עד, ולא לכתוב שטר ביניהם, שנאמר "לא תשימון עליו, נשך" (שמות כב,כד).

שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר "לא תלין פעולת שכיר, איתך" (ויקרא יט,יג).

שלא ימשכן בעל חובו בזרוע, שנאמר "לא תבוא אל ביתו, לעבוט עבוטו" (דברים כד,י).

שלא למנוע העבוט מבעליו העני בעת שהוא צריך לו, שנאמר "לא תשכב, בעבוטו" (דברים כד,יב); כלומר, לא תשכב ועבוטו עימך, אלא השיבנו לו בלילה, הואיל והוא צריך לו בלילה.

שלא למשכן האלמנה, שנאמר "ולא תחבול, בגד אלמנה" (דברים כד,יז).

שלא לחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, שנאמר "לא יחבול ריחיים, ורכב" (דברים כד,ו).

שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר "לא, תגנוב" (שמות כ,יב; דברים ה,טז); זו גניבת נפש.

שלא לגנוב ממון, שנאמר "לא, תגנובו" (ויקרא יט,יא); זו גניבת ממון.