וקבתו לי. אין זה לשון צווי כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם. מלדיר״ש בלע״ז:

ראש הפעור. קוסם היה בלק, וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור, ולא היה יודע במה, אמר, שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים רואים ואין יודעים מה רואים:

וירא בלעם כי טוב וגו׳. אמר איני צריך לבדוק בהקב״ה, כי לא יחפוץ לקללם:

ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה ב׳ פעמים:

לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה׳ לקראתו כרצונו, אמר, רוצה ולא רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת עונותיהם תחול:

וישת אל המדבר פניו. כתרגומו:

וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה. והרי יש לך ג׳ מדותיו, עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, האמורים למעלה (אבות פ״ה מי״ט):

שכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו:

ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו שלא יקללם:

בנו בער. כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח.). ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה:

שתם העין. עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא, כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע״ז סט.). ורבותינו אמרו (נדה לא.), לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, שהקב״ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל, מתי תבא טפה שנולד הצדיק ממנה, אמר בלבו, מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם. ויש מפרשים, שתום העין, פתוח העין, כמו שתרגם אונקלוס. ועל שאמר שתום העין ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה:

נפל וגלוי עינים. פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו, כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו, ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:

מה טבו אהליך. על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה:

משכנתיך. חניותיך, כתרגומו. דבר אחר, מה טובו אהליך, מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן, שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם:

משכנתיך. אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליהן וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה׳ את חמתו, ובמה כלה, ויצת אש בציון (איכה ד, יא.):

כנחלים נטיו. שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק. אמרו רבותינו, מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם, כשאמר להשית אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו, ברכם מעין אותם קללות שבקש לומר כו׳, כדאיתא בחלק (סנהדרין קה.):

כאהלים. כתרגומו, לשון מר ואהלות (תהלים מה, כ.):

נטע ה׳. בגן עדן. לשון אחר, כאהלים נטע ה׳ כשמים המתוחין כאהל, שנאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ, כב.) (ולשון זה אינו, דאם כן היה לו לנקוד כאוהלים הא׳ בחול״ם):

נטע ה׳. לשון נטיעה מצינו באוהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו:

מדליו. מבארותיו. ופירושו כתרגומו:

וזרעו במים רבים. לשון הצלחה הוא, זרעו כזרע הזרוע על פני המים:

וירם מאגג מלכו. מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק:

ותנשא מלכתו. של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה:

אל מוציאו ממצרים. מי גורם להם הגדולה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו. יאכל את הגוים, שהם צריו:

ועצמותיהם. של צרים:

יגרם. מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן לא גרמו לבקר (צפניה ג, ג.), וכן ואת חרשיה תגרמי (יחזקאל כג, לד.), ואני אומר, לשון עצם הוא, שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותו:

וחציו ימחץ. אונקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם, כמו בעלי חצים, מרי פלוגתא, (ס״א ל׳ חלוקה וחציה), וכן ימחץ. לשון ומחצה וחלפה רקתו (שופטים ה, כו.), שיחצו את ארצם, ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקב״ה ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם. כמו למען תמחץ רגלך בדם (תהלים סח, כד.), ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאילו מחוץ ונגוע:

כרע שכב כארי. כתרגומו, יתישבו בארצם בכח ובגבורה:

ויספוק. הכה זו על זו:

לעבר את פי ה׳. כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקב״ה ונטרד:

הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקב״ה מעלי:

לכה איעצך. מה לך לעשות, ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו׳ כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.), תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא, טז.):

אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים ומחץ פאתי מואב. התרגום מפרש קוצר העברי ויקטול וכו׳ (אלו תיבות ויקטול וכו׳ הוא מיותר ומן מקרא קצר וכו׳ עד כאן הכל דבור אחד ור״ל שבאחרית הימים ימחץ פאתי מואב. ומ״ש התרגום מפרש כו׳ ר״ל שמתרגם אמלכינך מה דתעביד ואחוי לך מה דיעביד עמא הדין לעמך כו׳. דב״ט):

וידע דעת עליון. לכוין השעה שכועס בה:

אראנו. רואה אני שבחו של יעקב וגדולתו, אך לא עתה הוא אלא לאחר זמן:

דרך כוכב. כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד.), שהכוכב עובר כחץ, ובלע״ז דישטינ״ט כלומר, יקום מזל:

וקם שבט. מלך רודה ומושל:

ומחץ פאתי מואב. זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו׳ (שמואל ב ח, ב.):

וקרקר. לשון קורה, כמו אני קרתי (מלכים ב יט, כד.), מקבת בור נקרתם (ישעי נא, א.), יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז.), פורו״יר בלע״ז:

כל בני שת. כל האומות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:

והיה ירשה שעיר איביו. לאויביו ישראל:

וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר מיעקב:

והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב, ח.) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח.):

וירא את עמלק. נסתכל בפורענותו של עמלק:

ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כולם להלחם בישראל, וכך תרגם אונקלוס, ואחריתו להאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט.):

וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו׳ (שמואל א טו, י.), הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדולתם של בני יתרו, שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א ב, נה.):

איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י.), ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל:

כי אם יהיה לבער קין וגו׳. אשריך שנתקעת לתוקף זה, שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך:

עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא לחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום, ותשוב עם שאר הגליות:

וישא משלו וגו׳. כיון שהזכיר את שביית אשור אמר:

אוי מי יחיה משמו אל. מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה, שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האומות, ועוד יבואו צים מיד כתים, ויעברו כתיים שהן ארמיים בבירניות גדולות על אשור:

וענו אשור וענו עבר. וענו אותם שבעבר הנהר:

וגם הוא עדי אבד. וכן פירש דניאל (ז, יא.), עד דקטילת חיותא והובד גשמה:

וצים. ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא.), ובורני רבתא:

בשטים. כך שמה:

לזנות אל בנות מואב. ע״י עצת בלעם כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.):

וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה, ואומרת לו השתחוה לזה:

פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו:

ויחר אף ה׳ בישראל. שלח בהם מגפה:

קח את כל ראשי העם. לשפוט את העובדים לפעור (סנהדרין לה.):

והוקע אותם. את העובדים, והוקע היא תלייה כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה׳ (שמואל ב כא, ו.), ושם תלייה מפורשת. עובד עבודת אלילים בסקילה, וכל הנסקלים נתלין:

נגד השמש. לעין כל. ומדרש אגדה, השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו:

הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.):

והנה איש וגו׳. נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי, שהיה נשיא שלהם, ואמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו׳, כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין פב.):

את המדינית. כזבי בת צור. לעיני משה. אמרו לו, משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך וכו׳ כדאיתא התם:

והמה בכים. נתעלמה ממנו הלכה (כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו), געו כולם בבכיה (סנהדרין שם). בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו׳ (שמות לב, כ.), וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו:

וירא פינחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פב.), מיד ויקח רומח בידו וגו׳:

אל הקבה. אל האהל:

אל קבתה. כמו הלחיים (ס״א אל הקיבה) והקיבה, כוון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו וכו׳ כדאיתא התם (סנהדרין שם):