⇦ ⇨
חומש
וארא - ראשון
פרק ו׳, פסוקים ב׳ - י״ג
בוַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָֹה:

וידבר אלהים אל משה. דבר אתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה:

ויאמר אליו אני ה׳. נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה׳ נאמן ליפרע, כשהוא אומר אצל עונש, כגון וחללת את שם אלהיך אני ה׳, וכשהוא אומר אצל קיום מצות, כגון ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה׳, נאמן ליתן שכר:

גוָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

וארא. אל האבות:

באל שדי. הבטחתים הבטחות, ובכולן אמרתי להם אני אל שדי:

ושמי ה׳ לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה׳, נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי:

דוְגַם הֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר־גָּרוּ בָהּ:

וגם הקמתי את בריתי וגו׳. וגם כשנראיתי להם באל שדי, הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם:

לתת להם את ארץ כנען. לאברהם בפרשת מילה נאמר, אני אל שדי וגו׳ ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. (בראשית יז, א ח.) ליצחק, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם (שם כו, ג.), ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב אני אל שדי פרה ורבה וגו׳ (שם לה, יא.), ואת הארץ אשר וגו׳ (שם יב), הרי שנדרתי להם ולא קיימתי:

הוְגַם | אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת־נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת־בְּרִיתִי:

וגם אני. כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים:

אשר מצרים מעבידים אתם ואזכור. אותו הברית, כי בברית בין הבתרים אמרתי לו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:

ולָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:

לכן. על פי אותה השבועה:

אמור לבני ישראל אני ה׳. הנאמן בהבטחתי:

והוצאתי אתכם. כי כן הבטחתיו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:

סבלות מצרים. טורח משא מצרים:

זוְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:
חוְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָֹה:

נשאתי את ידי. הרימותיה לישבע בכסאי:

טוַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:

ולא שמעו אל משה. לא קבלו תנחומין:

מקצר רוח. כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו. קרוב לענין זה שמעתי בפרשה זו מרבי ברוך בר׳ אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה, בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה׳, (ירמי׳ טז, כא.) למדנו כשהקב״ה מאמן את דבריו אפילו לפורענות, מודיע ששמו ה׳, וכל שכן האמנה לטובה. ורבותינו דרשוהו (שמו״ר ו, ד. סנהדרין קיא.) לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה, (שמות ה, כב.) אמר לו הקב״ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם:

וגם הקימותי וגו׳. וכשבקש אברהם לקבור את שרה, לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו (בראשית לג, יט.), ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה. ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים, אחת, שלא נאמר ושמי ה׳ לא שאלו לי, ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן וגם אני שמעתי וגו׳, לכן אמור לבני ישראל, לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרש תדרש, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה׳ וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כג, כט.), מתחלק לכמה ניצוצות:

יוַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יאבֹּא דַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
יבוַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָֹה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:

ערל שפתים. אטום שפתים, וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום. ערלה אזנם (שם ו, י.), אטומה משמוע. ערלי לב (שם ט, כה.), אטומים מהבין. שתה גם אתה והערל (חבקוק ב, טז.), והאטם משכרות כוס הקללה (נ״א התרעלה). וערל בשר, שהגיד אטום ומכוסה בה. וערלתם ערלתו (ויקרא יט, כג.), עשו לו אוטם וכיסוי, איסור שיבדיל בפני אכילתו. שלש שנים יהיה לכם ערלים (שם), אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו:

ואיך ישמעני פרעה. זה אחד מעשרה ק״ו שבתורה (ב״ר צב, ז.):

יגוַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן. לפי שאמר משה ואני ערל שפתים, צירף לו הקב״ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ:

ויצום אל בני ישראל. צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם (שמו״ר ז, ג.):

ואל פרעה מלך מצרים. צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, זה מדרשו. ופשוטו, צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן, הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם, ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן, ובמי נתיחסו:

לעילוי נשמת מרת חנה עטל (בכרך) ע״ה בת יבלחט״א ר׳ דוד (צירקינד)