והיה כי תבוא. וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחייבו בבכורים, עד שכבשו את הארץ וחלקוה (קידושין לז:):

מראשית. ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו׳ (לעיל ח, ח.), מה להלן משבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל, שהן שבעה מינין:

זית שמן. זית אגורי, ששמנו אגור בתוכו (ברכות לט.):

ודבש. הוא דבש תמרים:

מראשית. אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר הרי זה בכורים (בכורים פ״ג מ״א):

אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא:

ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה (ספרי רצט.):

הגדתי היום. פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים (שם):

ולקח הכהן הטנא מידך. להניף אותו (ספרי ש.), כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף (סוכה מז:):

וענית. לשון הרמת קול:

ארמי אובד אבי. מזכיר חסדי המקום, ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים חושב להם הקב״ה מחשבה כמעשה:

וירד מצרימה. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים:

במתי מעט. בשבעים נפש:

אל המקום הזה. זה בית המקדש:

ויתן לנו את הארץ. כמשמעו:

והנחתו. (ספרי) מגיד שנוטלו אחר הנפת (ס״א הנחת) הכהן, ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף (ספרי שא.):

ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו, אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך, מביא ואינו קורא (בכורים פ״א מ״ו):

אתה והלוי. אף הלוי חייב בבכורים אם נטעו בתוך עריהם:

והגר אשר בקרבך. מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר לאבותינו (שם מ״ד מכות יט.):