ונתנה הארץ וגו׳ וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת:

ואכלתם לשבע. אף בתוך המעים תהא בו ברכה:

ולא נאסף. אל הבית:

את תבואתנו. כגון יין ופירות האילן, וספיחין הבאים מאליהם:

לשלש השנים. למקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית, ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן:

עד השנה התשיעית. עד חג הסכות של תשיעית שהיא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית. ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כולן:

והארץ לא תמכר. ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה (ת״כ שם ח.):

לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:

כי לי הארץ. (ת״כ) אל תרע עינך בה (שם), שאינה שלך:

ובכל ארץ אחזתכם. (ת״כ) לרבות בתים, ועבד עברי (שם ט.), ודבר זה מפורש בקידושין בפרק א׳ (דף כא.). ולפי פשוטו, סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים, או הוא, או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:

כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני (ת״כ פרק ה, א.):

מאחזתו. ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ, שישייר שדה לעצמו:

וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב:

ואיש כי לא יהיה לו גואל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו קידושין שם ת״כ פרק ה, ב.):

וחשב את שני ממכרו. כמה שנים היו עד היובל, כך וכך, ובכמה מכרתיה לך, בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון, וטול את השאר, וזהו:

והשיב את העודף. בדמי המקח על האכילה שאכל, ויתנם ללוקח:

לאיש אשר מכר לו. המוכר הזה, שבא לגאלה:

די השיב לו. מכאן שאינו גואל לחצאין (ערכין ל.):

עד שנת היובל. (ת״כ) שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחלתו (ת״כ שם ז.):