עבודת עבד. עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעול לו מנעליו:

כשכיר כתושב. עבודת קרקע, ומלאכת אומנות, כשאר שכירים התנהג בו:

עד שנת היובל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו:

הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן, שרבו חייב במזונות בניו (ת״כ פרק ז, ג.):

ואל אחזת אבותיו. אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך (מכות יג.):

אחזת. חזקת:

כי עבדי הם. שטרי קודם (ת״כ פרשתא ו, א.):

לא ימכרו ממכרת עבד. בהכרזה, כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח:

לא תרדה בו בפרך. מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו, אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן, עד שאבוא, שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת:

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש, בעבדי איני מושל, בז׳ אומות איני נוחל, שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז.), אלא מי ישמשני:

מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים:

אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי, לא תחיה כל נשמה:

וגם מבני התושבים. שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מותר לקנותו בעבד (קידושין סז:):

מהם תקנו. אותם תקנו:

והתנחלתם אתם לבניכם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם:

והתנחלתם. כמו והתחזקתם:

איש באחיו. להביא נשיא בעמו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:

יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו ערל ותותב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב:

וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך:

ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו:

משפחת גר. זהו עכו״ם, כשהוא אומר לעקר, זה הנמכר לעבודת אלילים עצמה (שם כ. ב״מ עא.), להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים, ולשאוב מים:

גאולה תהי׳ לו. מיד, אל תניחהו שיטמע עד שנת היובל, שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה, ויצא בשנת היובל, ובנכרי שתחת ידך הכתוב מדבר, ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם (ב״ק קיג.), אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הנכרי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הנכרי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל ינכה לו חמשה מנים, ויתן לו העבד ט״ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים:

כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשוב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה, וינכה לו:

אם עוד רבות בשנים. עד היובל:

לפיהן. הכל כמו שפירשתי:

לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר ואתה רואה:

ואם לא יגאל באלה. באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש:

(הוא ובניו עמו. הנכרי חייב במזונות בניו):

כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם:

אני ה׳ אלהיכם. כל המשעבדן מלמטה, כאלו משעבדן מלמעלה:

לא תעשו לכם אלילם. כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודת אלילים אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו (ת״כ פרק ט, ו.). ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה, וכי תמכור ממכר, (מה כתיב ביה או קנה מיד וגו׳ דבר הנקנה מיד ליד) לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו, לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו, לא חזר בו, סוף לוה ברבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי:

ואבן משכית. לשון כסוי, כמו ושכותי כפי (שמות לג, כב.), שמכסין הקרקע ברצפת אבנים:

להשתחות עליה. אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן, חוץ מן המקדש:

אני ה׳. נאמן לשלם שכר:

אם בחקתי תלכו. יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקותי, תלכו שתהיו עמלים בתורה:

ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה, א.) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון (בלילי רביעית. ישן) בלילי שבתות (תענית כג. ת״כ פרק א, א.):

ועץ השדה. הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות (ת״כ שם ו.):

והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרובה, ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע:

ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא, והוא מתברך במעיו (שם ז.):

ונתתי שלום. שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל (ישעיה מע, ז.):

וחרב לא תעבר בארצכם. אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה (ת״כ פרק ב, ג.):

לפניכם לחרב. איש בחרב רעהו (שם):

ורדפו מכם. מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם (שם ד.):

חמשה מאה ומאה רבבה. וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, (יש מדקדקים בלשון שהוא כמו כפל ואריכות וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר, וכמו כן מדקדקים כל גדולי המפרשים וחשוביהם בלשון בפרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל, ומה טעם פתח, שגם כן כפל ועיין שם בישובם, וכאן נראה לפרש למורי הגאון המופלג מוהר״ר משה חריף נר״ו, שמלת רבבה סובל ב׳ פירושים, פירוש א׳ עשרת אלפים, ועל זה מקשה וכי כך הוא החשבון, ופירוש ב׳, רבבה מספר מרובה, על שם ריבוי, וזה הפירוש שולל רש״י. באומרו והלא לא היה צריך לומר וכו׳. ודו״ק) אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה, למרובים העושין את התורה (שם):

ונפלו איביכם וגו׳. שיהיו נופלין לפניכם, שלא כדרך הארץ:

ופניתי אליכם. אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלים וכו׳, כדאיתא בת״כ (פרק ב, ה.):

והפריתי אתכם. בפריה ורביה (שם ה.):

והרביתי אתכם. בקומה זקופה (שם):

והקימתי את בריתי אתכם. ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה (ירמיה לא, ל.), לא כברית וגו׳ (ת״כ שם):