רעמסס. מארץ גושן היא:

לפי הטף. לפי הצריך לכל בני ביתם:

ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון, לתחלת שני הרעב:

ותלה. כמו ותלאה, לשון עיפות כתרגומו, ודומה לו כמתלהלה היורה זקים (משלי כו, יח.):

בשבר אשר הם שוברים. נותנין לו את הכסף:

אפס. כתרגומו שלים:

וינהלם. כמו וינהגם, ודומה לו אין מנהל לה (ישעיה נא, יח.), על מי מנוחות ינהלני (תהלים כג, ג.):

בשנה השנית. שנית לשני הרעב:

כי אם תם הכסף וגו׳. כי אשר תם הכסף והמקנה, ובא הכל אל יד אדוני:

בלתי אם גויתנו. כמו אם לא גויתנו (וה״ג רא״ם וכן בדפוס ישן ועיין בג״א מישב גירסא שניה):

ותן זרע. לזרוע האדמה, ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י, ח.):

לא תשם. לא תהא שממה, לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש:

ותהי הארץ לפרעה. קנויה לו:

ואת העם העביר. יוסף, מעיר לעיר, לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס:):

מקצה גבול מצרים וגו׳. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים, מקצה גבולה ועד קצה גבולה:

הכהנים. הכומרים, כל לשון כהן, משרת לאלהות הוא, חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו כהן מדין, כהן און:

חוק לכהנים. חק, כך וכך לחם ליום:

הא. כמו הנה, כמו וגם אני הא דרכך בראש נתתי (יחזקאל טז, מג.):

לזרע השדה. שבכל שנה:

ולאשר בבתיכם. ולאכול העבדים והשפחות אשר בבתיכם:

טפכם. בנים קטנים:

נמצא חן. לעשות לנו זאת כמו שאמרת:

והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה, לחק שלא יעבור:

וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גשן, שהיא מארץ מצרים:

ויאחזו בה. לשון אחיזה: