אשר יעלה עולה. לחייב על המקטיר איברים בחוץ, (עי׳ ברא״ם) כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חבירו, שניהם חייבין (ת״כ פרק י, ו. חולין כט:):

ונכרת. זרעו נכרת, וימיו נכרתין.:

כל דם. לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים, תלמוד לומר כל דם:

ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:

כי נפש הבשר. של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם, תבוא נפש ותכפר על הנפש:

כל נפש מכם. להזהיר גדולים על הקטנים:

אשר יצוד. (ת״כ חולין פד) אין לי אלא ציד, אווזין ותרנגולין מנין, תלמוד לומר ציד מכל מקום, אם כן למה נאמר אשר יצוד, שלא יאכל בשר אלא בהזמנה זאת (חולין פד. ת״כ פרק יא, ב.):

אשר יאכל. פרט לטמאים:

דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש שהנפש תלויה בו:

כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש היא הדם. דם ובשר לשון זכר, נפש לשון נקבה:

אשר תאכל נבלה וטרפה. בנבלת עוף טהור דבר הכתוב, שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה, ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, ואינה מטמאה במגע, וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש, וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה, תלמוד לומר טרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:

ונשא עונו. אם יאכל קדש, או יכנס למקדש, חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות:

ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדים במלקות:

אני ה׳ אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ, ב.), וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה׳ אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר:

כמעשה ארץ מצרים. מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל (ת״כ פרק יג, ה.):

אשר אני מביא אתכם שמה. מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם:

ובחקתיהם לא תלכו. מה הניח הכתוב שלא אמר, אלא אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקין להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות, ר׳ מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים:

את משפטי תעשו. אלו דברים האמורים בתורה במשפט, שאלו לא נאמרו היו כדאי לאומרן:

ואת חקותי תשמרו. דברים שהם גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם ע״א משיבין עליהן, כגון אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וטהרת מי חטאת, לכך נאמר אני ה׳, גזרתי עליכם, אי אתם רשאים להפטר:

ללכת בהם. אל תפטר מתוכם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת המצריים והכשדיים:

ושמרתם את חקותי. לרבות שאר דקדוקי הפרשה שלא פרט הכתוב בהם (ת״כ שם יא.). דבר אחר ליתן שמירה ועשייה לחוקים, ושמירה ועשייה למשפטים (שם פרשתא ט, י.), לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים:

וחי בהם. לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת:

אני ה׳. נאמן לשלם שכר:

לא תקרבו. להזהיר הנקבה כזכר, לכך נאמר לשון רבים:

אני ה׳. נאמן לשלם שכר:

ערות אביך. זו אשת אביך (סנהדרין נד.), או אינו אלא כמשמעו, נאמר כאן ערות אביך, ונאמר להלן ערות אביו גלה (ויקרא כ, יא.), מה להלן אשת אביו, אף כאן אשת אביו:

וערות אמך. להביא אמו שאינה אשת אביו:

ערות אשת אביך. לרבות לאחר מיתה:

בת אביך. אף בת אנוסה במשמע:

מולדת בית או מולדת חוץ. בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה, ובין שאומרים לו הוצא את אמה (יבמות כג.), כגון ממזרת או נתינה:

ערות בת בנך וגו׳. בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר (סנהדרין עו.), ובתו ובת בתו מאשתו אנו למדין מערות אשה ובתה שנאמר בהן לא תגלה, בין שהיא ממנו בין שהיא מאיש אחר:

ערות בת בנך. קל וחומר לבתך, אלא לפי שאין מזהירין מן הדין למדוה מגזרה שוה, (במסכת יבמות ג.):

ערות בת אשת אביך. לימד שאינו חייב על אחותו משפחה ונכרית, לכך נאמר בת אשת אביך, בראויה לקידושין:

ערות אחי אביך לא תגלה. ומה היא ערותו, אל אשתו לא תקרב:

אשת בנך היא. לא אמרתי אלא בשיש לבנך אישות בה, פרט לאנוסה ושפחה ונכרית:

ערות אשה ובתה. לא אסר הכתוב אלא ע״י נשואי הראשונה (יבמות צז.), לכך נאמר לא תקח, לשון קיחה, וכן לענין העונש אשר יקח את אשה ואת אמה (ויקרא כ, יד.), לשון קיחה, אבל אנס אשה מותר לישא בתה:

שארה הנה. קרובות הן זו לזו:

זמה. עצה, כתרגומו עצת חטאין, שיצרך יועצך לחטוא:

אל אחותה. שתיהן כאחת (קידושין נ:):

לצרר. לשון צרה, לעשות את זו צרה לזו:

בחייה. למדך, שאם גרשה לא ישא את אחותה, כל זמן שהיא בחיים:

למלך. עבודת אלילים היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש (סנהדרין סד:):

לא תתן. זו היא מסירתו לכומרים:

להעביר למלך. זו העברת האש: