מכל מצות ה׳. פירשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת:

מאחת מהנה. ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת, שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל:

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מדרשו אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, כמו שנאמר לאשמת העם. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו. ופשוטו לפי אגדה כשהכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל:

פר. יכול זקן תלמוד לומר בן, אי בן יכול קטן, תלמוד לומר פר, הא כיצד, זה פר בן ג׳:

אל אהל מועד. למשכן. ובבית עולמים להיכל:

את פני פרכת הקדש. כנגד מקום קדושתה, מכוון כנגד בין הבדים, ולא היו נוגעים דמים בפרכת, ואם נגעו נגעו:

ואת כל דם. שירי הדם:

ואת כל חלב פר. חלבו היה לו לומר, מה תלמוד לומר פר, לרבות פר של יום הכפורים לכליות ולחלבים ויותרת:

החטאת. להביא שעירי עבודת אלילים, לכליות ולחלבים ויותרת:

ירים ממנו. מן המחובר, שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו (ת״כ פרק ד, א.):

כאשר יורם. מאותן אמורין המפורשין בשור זבח השלמים, וכי מה פירש בזבח השלמים שלא פירש כאן, אלא להקישו לשלמים, מה שלמים לשמן, אף זה לשמו, ומה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם. ובשחיטת קדשים (זבחים מט:) מצריכו ללמוד הימנו, שאין למדין למד מן הלמד בקדשים, בפרק איזהו מקומן:

על הכבד על הכליות על ראשו ועל כרעיו. כולן לשון תוספת הן, כמו מלבד:

אל מקום טהור. לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר מחוץ למחנה, זה שהוא חוץ לעיר, שיהא המקום טהור:

מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר, כמו שפירשוהו רבותינו במס׳ יומא (סח.) ובסנהדרין (מב:):

אל שפך הדשן. מקום ששופכין בו הדשן המסולק מן המזבח, כמו שנאמר והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה:

על שפך הדשן ישרף. שאין תלמוד לומר, אלא מלמד שאפילו אין שם דשן:

עדת ישראל. אלו סנהדרין:

ונעלם דבר. טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר:

הקהל ועשו. שעשו צבור על פיהם:

את פני הפרכת. ולמעלה הוא אומר את פני פרכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולם סרחו, אין פמליא שלו מתקיימת, אף כאן כשחטא כהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם ח״ו נסתלקה הקדושה:

יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח:

ואת כל חלבו ירים. ואע״פ שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו׳. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי ר׳ ישמעאל, משל למלך שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו:

ועשה לפר. זה כאשר עשה לפר החטאת כמו שמפורש בפר כהן משיח, להביא יותרת ושתי כליות, שפירש שם מה שלא פירש כאן, ולכפול במצות העבודות, ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות פסול, לפי שמצינו בניתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר, הוצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת:

אשר נשיא יחטא. לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, ק״ו שמתחרט על זדונותיו:

או הודע. כמו אם הודע הדבר, הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן או נודע כי שור נגח הוא:

הודע אליו. כשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכאן נודע לו שאיסור היה:

במקום אשר ישחט את העולה. בצפון שהוא מפורש בעולה:

חטאת הוא. לשמו כשר, שלא לשמו פסול:

ואת דמו. שירי הדם:

כחלב זבח השלמים. כאותן אמורין המפורשים בעז, האמור אצל שלמים: