אחרי הכבס. לשון העשות:

לא הפך הנגע את עינו. לא הוכהה ממראיתו:

והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה, הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע מכל מקום, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים וכו׳ כדאיתא בתורת כהנים, ורמזתיה כאן לישב המקרא על אופניו:

פחתת היא. לשון גומא, כמו באחת הפחתים (שמואל ב יז, ט.), כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין:

בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בשחיקותה או בחדתותה:

קרחתו. שחקים, ישנים. ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שוה, מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים מה להלן פרח בכולו טהור, אף כאן פרח בכולו טהור. לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פירושו ותרגומו זהו משמעו, קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים, והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו׳, והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים (פרק טו, ט.):

וקרע אותו. יקרע מקום הנגע מן הבגד, וישרפנו:

פרחת היא. דבר החוזר וצומח:

באש תשרפנו. את כל הבגד:

וסר מהם הנגע. אם כשכבסוהו בתחלה על פי כהן סר ממנו הנגע לגמרי:

וכבס שנית. לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון, ויתחור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ויצטבע:

זאת תהיה תורת וגו׳. מלמד שאין מטהרין אותו בלילה (מגילה כא.):

אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו:

חיות. פרט לטרפות (חולין קמ.):

טהרות. פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול (ערכין טז:):

ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח:

ושני תולעת ואזוב. מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב:

עץ ארז. מקל של ארז:

ושני תולעת. לשון של צמר צבוע זהורית (ב״מ כא.):

על מים חיים. נותן אותם תחלה בכלי, כדי שיהא דם צפור ניכר בהם, וכמה הם, רביעית:

את הצפור החיה יקח אותה. מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן, יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה:

וישב מחוץ לאהלו. מלמד שאסור בתשמיש המטה (ת״כ פרק א, יא. חולין קמא.):

את כל שערו וגו׳. כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כנוס שער ונראה (סוטה טז.):

וכבשה אחת. לחטאת:

ושלשה עשרונים. לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים (מנחות צא.):

ולוג אחד שמן. להזות עליו שבע, וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות:

לפני ה׳. בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים:

והקריב אותו לאשם. יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם:

להניף. שהוא טעון תנופה חי:

והניף אותם. את האשם ואת הלוג:

במקום אשר ישחט וגו׳. על ירך המזבח בצפון, ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון, לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו׳ (זבחים מט.):

כי כחטאת. כי ככל החטאות:

האשם. הזה:

הוא לכהן. בכל עבודות התלוית בכהן השוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות להנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן, יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת, תלמוד לומר וכו׳, (בתורת כהנים פרק ג, א.):

תנוך. גדר אמצעי שבאוזן, ולשון תנוך לא נודע לי, והפותרים קורים לו טנדרו״ס:

בהן. גודל:

לפני ה׳. כנגד בית קדשי הקדשים (ת״כ שם ט.):

ואת המנחה. מנחת נסכים של בהמה: