מופת. אות, להודיע שיש צורך (צרוך) במי ששולח אתכם:

לתנין. נחש:

בלהטיהם. בלחשיהון, ואין לו דמיון במקרא, ויש לדמות לו להט החרב המתהפכת (בראשית ג, כד.), דומה שהיא מתהפכת על ידי לחש:

ויבלע מטה אהרן. מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כלן (שבת צז.):

כבד. תרגומו יקיר, ולא אתיקר, מפני שהוא שם דבר, כמו כי כבד ממך הדבר (שמות יח, יח.):

הנה יצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו (שמו״ר ט, ז.):

עד כה. עד הנה. ומדרשו, עד שתשמע ממני מכת בכורות, שאפתח בה בכה כה אמר ה׳ כחצות הלילה:

ונהפכו לדם. לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם:

ונלאו מצרים. לבקש רפואה למי היאור שיהיו ראויין לשתות:

אמר אל אהרן. לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן:

נהרותם. הם נהרות המושכים כעין נהרות שלנו:

יאוריהם. הם בריכות נגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות, ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות:

אגמיהם. קבוצת מים שאינן נובעין ואין מושכין, אלא עומדין במקום אחד, וקורין לו אשטנ״ק:

בכל ארץ מצרים. אף במרחצאות ובאמבטאות שבבתים:

ובעצים ובאבנים. מים שבכלי עץ ובכלי אבן:

בלטיהם. לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי. ורבותינו אמרו, בלטיהם מעשה שדים, בלהטיהם מעשה כשפים (סנהדרין סז:):

ויחזק לב פרעה. לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפריים (מנחות פה.) עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים:

גם לזאת. למופת המטה שנהפך לתנין ולא לזה של דם:

וימלא. מנין שבעת ימים שלא שב היאור לקדמותו, שהיתה המכה משמשת רביע חדש, ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם (שמו״ר ט, יב.):

ואם מאן אתה. ואם סרבן אתה. מאן כמו ממאן, מסרב, אלא כינה האדם על שם המפעל, כמו שלו ושקט, סר וזעף (מלכים א כ, מג.):

נגף את כל גבולך. מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן ונגפו אשה הרה (שמות כא, כב.) אינו לשון מיתה, וכן ובטרם יתנגפו רגליכם (ירמי׳ יג, טז.), פן תגוף באבן רגלך (תהלים צא, יב.), ולאבן נגף (ישעי׳ ח, יד.):

ועלו. מן היאור:

בביתך. ואחר כך בבתי עבדיך, הוא התחיל בעצה תחלה, ויאמר אל עמו, וממנו התחילה הפורענות (סוטה יא. שמו״ר י, ד.):

ובכה ובעמך. בתוך מעיהם נכנסים ומקרקרין:

ותעל הצפרדע. צפרדע אחת היתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים, זהו מדרשו. (שמו״ר י, ה.) ופשוטו יש לומר, שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות, וכן ותהי הכנם, הרחישה גדוליר״א בלע״ז, ואף ותעל הצפרדע גרינולי״רא בלע״ז (געפרעש):

התפאר עלי. כמו היתפאר הגרזן על החוצב בו (ישעי׳ י, טו.), משתבח לומר אני גדול ממך ונטי״ר בלע״ז, וכן התפאר עלי, השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול ולומר שלא אוכל לעשותו:

למתי אעתיר לך. את אשר אעתיר לך היום על הכרתת הצפרדעים, למתי תרצה שיכרתו, ותראה אם אשלים דברי למועד שתקבע לי. אלו נאמר מתי אעתיר, היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי, משמע אני היום אתפלל עליך שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע עלי, אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. אעתיר העתירו והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא, וכאשר יאמר הרבו ארבה והרביתי לשון הפעיל, כך יאמר, אעתיר העתירו והעתרתי דברים, ואב לכולם העתרתם עלי דבריכם (יחזקאל לה, יג.), הרביתם:

ויאמר למחר. התפלל היום שיכרתו למחר: