ח | וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־ |
ט | כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל־ |
אות, להודיע שיש צורך (צרוך) במי ששולח אתכם: | |
י | וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־ |
נחש: | |
יא | וַיִּקְרָא גַּם־ |
בלחשיהון, ואין לו דמיון במקרא, ויש לדמות לו להט החרב המתהפכת (בראשית ג, כד.), דומה שהיא מתהפכת על ידי לחש: | |
יב | וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה־ |
מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כלן (שבת צז.): | |
יג | וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה: |
יד | וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל־ |
תרגומו יקיר, ולא אתיקר, מפני שהוא שם דבר, כמו כי כבד ממך הדבר (שמות יח, יח.): | |
טו | לֵךְ אֶל־ |
לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו (שמו״ר ט, ז.): | |
טז | וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת־ |
עד הנה. ומדרשו, עד שתשמע ממני מכת בכורות, שאפתח בה בכה כה אמר ה׳ כחצות הלילה: | |
יז | כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָֹה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה | בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר־ |
לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם: | |
יח | וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־ |
לבקש רפואה למי היאור שיהיו ראויין לשתות: | |
יט | וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־ |
לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן: הם נהרות המושכים כעין נהרות שלנו: הם בריכות נגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות, ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות: קבוצת מים שאינן נובעין ואין מושכין, אלא עומדין במקום אחד, וקורין לו אשטנ״ק: אף במרחצאות ובאמבטאות שבבתים: מים שבכלי עץ ובכלי אבן: | |
כ | וַיַּעֲשׂוּ־ |
כא | וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־ |
כב | וַיַּעֲשׂוּ־ |
לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי. ורבותינו אמרו, בלטיהם מעשה שדים, בלהטיהם מעשה כשפים (סנהדרין סז:): לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפריים (מנחות פה.) עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים: | |
כג | וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל־ |
למופת המטה שנהפך לתנין ולא לזה של דם: | |
כד | וַיַּחְפְּרוּ כָל־ |
כה | וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת־ |
מנין שבעת ימים שלא שב היאור לקדמותו, שהיתה המכה משמשת רביע חדש, ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם (שמו״ר ט, יב.): | |
כו | וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל־ |
כז | וְאִם־ |
ואם סרבן אתה. מאן כמו ממאן, מסרב, אלא כינה האדם על שם המפעל, כמו שלו ושקט, סר וזעף (מלכים א כ, מג.): מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן ונגפו אשה הרה (שמות כא, כב.) אינו לשון מיתה, וכן ובטרם יתנגפו רגליכם (ירמי׳ יג, טז.), פן תגוף באבן רגלך (תהלים צא, יב.), ולאבן נגף (ישעי׳ ח, יד.): | |
כח | וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל־ |
מן היאור: ואחר כך בבתי עבדיך, הוא התחיל בעצה תחלה, ויאמר אל עמו, וממנו התחילה הפורענות (סוטה יא. שמו״ר י, ד.): | |
כט | וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל־ |
בתוך מעיהם נכנסים ומקרקרין: | |
פרק ח | |
א | וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל־ |
ב | וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־ |
צפרדע אחת היתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים, זהו מדרשו. (שמו״ר י, ה.) ופשוטו יש לומר, שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות, וכן ותהי הכנם, הרחישה גדוליר״א בלע״ז, ואף ותעל הצפרדע גרינולי״רא בלע״ז (געפרעש): | |
ג | וַיַּעֲשׂוּ־ |
ד | וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל־ |
ה | וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי | אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: |
כמו היתפאר הגרזן על החוצב בו (ישעי׳ י, טו.), משתבח לומר אני גדול ממך ונטי״ר בלע״ז, וכן התפאר עלי, השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול ולומר שלא אוכל לעשותו: את אשר אעתיר לך היום על הכרתת הצפרדעים, למתי תרצה שיכרתו, ותראה אם אשלים דברי למועד שתקבע לי. אלו נאמר מתי אעתיר, היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי, משמע אני היום אתפלל עליך שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע עלי, אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. אעתיר העתירו והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא, וכאשר יאמר הרבו ארבה והרביתי לשון הפעיל, כך יאמר, אעתיר העתירו והעתרתי דברים, ואב לכולם העתרתם עלי דבריכם (יחזקאל לה, יג.), הרביתם: | |
ו | וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי־ |
התפלל היום שיכרתו למחר: |