ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חוקי וגו׳, ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בי״ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שנייה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שנייה, שהרי נאמר כאן וישלח משה את חותנו, ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה נוסעים אנחנו אל המקום וגו׳ אל נא תעזוב אותנו (במדבר י, לא.), ואם זה קודם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר. ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב מבני חובב חותן משה (שופטים ד, יא.):

וישב משה וגו׳ ויעמוד העם. יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל, והוכיחו על כך, שנאמר מדוע אתה יושב לבדך וכלם נצבים:

מן הבקר עד הערב. אפשר לומר כן, אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית, שנאמר בו ויהי ערב וגו׳ (שבת י.):

כי יבא. כי בא, לשון הווה:

לדרש אלהים. כתרגומו למתבע אולפן, לשאול תלמוד מפי הגבורה:

כי יהיה להם דבר בא. מי שהיה לו הדבר בא אלי:

ויאמר חתן משה. דרך כבוד קוראו הכתוב חותנו של מלך:

נבל תבול. כתרגומו. ולשונו לשון כמישה פלייש״טרא, כמו והעלה נבל (ירמיה ח, יג.), כנבול עלה מגפן וגו׳ (ישעיה לד, ד.), שהוא כמוש ע״י חמה וע״י קרח, וכחו תש ונלאה:

גם אתה. לרבות אהרן וחור וע׳ זקנים:

כי כבד ממך. כובדו רב יותר מכחך:

איעצך ויהי אלהים עמך. בעצה, אמר לו צא המלך בגבורה (מכילתא פ״ב):

היה אתה לעם מול האלהים. שליח ומליץ בינותם למקום, ושואל משפטים מאתו:

את הדברים. דברי ריבותם:

ואתה תחזה. ברוח הקדש שעליך:

אנשי חיל. עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים:

אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שע״י כן יהיו דבריהם נשמעין:

שנאי בצע. ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן, כל דיינא דמפקין ממונא מיניה בדינא, לאו דיינא הוא (בבא בתרא נח:):

שרי אלפים. הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף (סנהדרין יח.):

שרי מאות. ששת אלפים היו:

שרי חמשים. י״ב אלף:

שרי עשרות. ששים אלף. (מה שפיעל כל השרים כמה היו. והוא לכאורה ללא צורך, והנה באמת תיקן בזה ותירץ קושיא בפסוק, דקחשיב מלמעלה למטה, ר״ל המספר מרובה קודם מספר המועט, ולא הל״ל אלא מתחלה שרי עשרות בראשונה, ואח״כ בהדרגה כולם, ולפי פירושו שהזכיר ופרט סכום מנין השרים, צא וחשוב, וכשתדקדק במנינם ולגבייהו אתי שפיר, מספר המועט תחלה ואח״כ בהדרגה, כן נ״ל נכון ודו״ק):

ושפטו. וידונון, לשון צווי:

והקל מעליך. דבר זה להקל מעליך. והקל, כמו והכבד את לבו, והכות את מואב, לשון הווה:

וצוך אלהים ויכלת עמוד. המלך בגבורה, אם יצוה אותך לעשות כך תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד (מכילתא פ״ב):

וגם כל העם הזה. אהרן נדב ואביהוא, ושבעים זקנים הנלוים עתה עמך (מכילתא שם):