ויתן אל משה וגו׳. אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה שהרי בי״ז תמוז נשתברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקב״ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן (צ״ע טובא דילמא הכל כסדר וצווי הקב״ה למשה היה בארבעים ימים הראשונים טרם עשותם העגל וקודם רדתו מההר עשו העגל ומשה לא הגיד לישראל צווי המשכן עד למחרת יום הכפורים שהיו ישראל מרוצים להקב״ה. וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל אשר על כן בצווי הקב״ה כתוב מאת כל איש דהיינו גם ערב רב כמו שדרשו רבותינו ז״ל איש איש מלמד וכו׳. ומשה בציווי אמר לישראל קחו מאתכם דייקא ולא מערב רב לפי שהם גרמו בנזקים וק״ל):

ככלתו. ככלתו כתיב חסר שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה. ד״א מה כלה מתקשטת בכ״ד קשוטין הן האמורים בספר ישעי׳ אף ת״ח צריך להיות בקי בכ״ד ספרים:

לדבר אתו. החקים והמשפטים שבואלה המשפטים:

לדבר אתו. מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה וחוזרין ושונין את ההלכה שניהם יחד:

לחת. לחת כתיב שהיו שתיהן שוות:

כי בשש משה. כתרגומו לשון איחור וכן בשש רכבו ויחילו עד בוש כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך ו׳ שעות כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המנין הוא והוא אמר להם שלימים ארבעים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי בז׳ בסיון עלה נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז בט״ז בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביא לעולם אמר להם מת משה שכבר באו שש שעות ולא בא וכו׳ כדאיתא במס׳ שבת וא״א לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות בין לאחר חצות שהרי לא ירד משה עד יום המחרת שנא׳ וישכימו ממחרת ויעלו עולות:

אשר ילכו לפנינו. אלהות הרבה איוו להם:

כי זה משה האיש. כמין דמות משה הראה להם השטן שנושאים אותו באויר רקיע השמים:

אשר העלנו מארץ מצרים. והיה מורה לנו דרך אשר נעלה בה עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו:

באזני נשיכם. אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן:

פרקו. לשון צווי מגזרת פרק ליחיד כמו ברכו מגזרת ברך:

ויתפרקו. לשון פריקת משא כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם דישקריי״ר בלע״ז (ענטלאזעט):

את נזמי. כמו מנזמי כמו כצאתי את העיר מן העיר:

ויצר אותו בחרט. יש לתרגמו בשני פנים. האחד ויצר לשון קשירה. בחרט ל׳ סודר כמו והמטפחות והחריטים ויצר ככרים כסף בשני חריטים. והב׳ ויצר לשון צורה. בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין כמו וכתוב עליו בחרט אנוש וזהו שת״א וצר יתיה בזיפא לשון זיוף הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע״ז ניי״ל (גראבשטיכל) ומזייפין על ידו חותמות:

עגל מסכה. כיון שהשליכו לאור בכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל:

מסכה. לשון מתכת ד״א קכ״ה קנטרין זהב היו בו כגימטריא של מסכה:

אלה אלהיך. ולא נאמר אלא אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואח״כ הטעו את ישראל אחריו:

וירא אהרן. שהיה בו רוח חיים שנאמר כתבנית שור אוכל עשב וראה שהצליח מעשה שטן ולא היה לו פה לדחותם לגמרי:

ויבן מזבח. לדחותם:

ויאמר חג לה׳ מחר. ולא היום שמא יבא משה קודם שיעבודהו זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבה דברים הרבה ראה אהרן. ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו וזהו ויבן מזבח לפניו ויבן (לשון בינה) מזבוח לפניו ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם ועוד ראה ואמר אם הם בונים את המזבח זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשוי בבת א׳ מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך ובין כך משה בא:

חג לה׳. בלבו היה לשמים בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום:

וישכימו. השטן זרזם כדי שיחטאו:

לצחק. יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר לצחק בי ושפיכות דמים כמו שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו אף כאן נהרג חור:

וידבר. לשון קושי הוא כמו וידבר אתם קשות:

לך רד. רד מגדולתך לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם באותה שעה נתנדה משה מפי ב״ד של מעלה:

שחת עמך. שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו:

קשה עורף. מחזירין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע:

הניחה לי. עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם:

למה ה׳ יחרה אפך. כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור:

והנחם. התעשת מחשבה אחרת להיטיב להם:

על הרעה. אשר חשבת להם:

זכור לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות. אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות ועדיין לא קבל שכרו תנהו לו ויצאו עשר בעשר:

לאברהם ליצחק ולישראל. אם לשרפה הם זכור לאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים. אם להריגה זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה. אם לגלות זכור ליעקב שגלה לחרן ואם אינן נצולין בזכותן מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך ק״ו לכסא של רגל אחד:

אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות אלא בך שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם שנא׳ בי נשבעתי נאם ה׳ וליצחק נאמר והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך וליעקב נאמר אני אל שדי פרה ורבה נשבע לו באל שדי:

משני עבריהם. היו האותיות נקראות ומעשה נסים היה:

מעשה אלהים המה. כמשמעו הוא בכבודו עשאן. ד״א כאדם האומר לחברו כל עסקיו של פלוני במלאכה פלונית. כך כל שעשועיו של הקב״ה בתורה:

חרות. לשון חרת וחרט אחד הוא שניהם לשון חיקוק אנטליי״ר בלע״ז (איינשניידען):

ברעה. בהריעו שהיו מריעים ושמחים וצוחקים:

אין קול ענות גבורה. אין קול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון ולא קול חלשים שצועקים ווי או ניסה:

קול ענות. קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו:

וישלך מידו וגו׳. אמר מה פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כלה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם:

תחת ההר. לרגלי ההר:

ויזר. לשון נפוץ וכן יזורה על נוהו גפרית וכן כי חנם מזורה הרשת שזורין בה דגן וקטניות:

וישק את בני ישראל. נתכוין לבדקם כסוטות שלש מיתות נדונו שם אם יש עדים והתראה בסייף כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין. עדים בלא התראה במגפה שנאמר ויגוף ה׳ את העם. לא עדים ולא התראה בהדרוקן שבדקום המים וצבו בטניהם:

מה עשה לך העם. כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה:

כי ברע הוא. בדרך רע הם הולכין תמיד ובנסיונות לפני המקום:

ואומר להם. דבר אחד למי זהב לבד והם מהרו והתפרקו ויתנו לי:

ואשלכהו באש. ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא:

פרוע. מגולה נתגלה שמצו וקלונו כמו ופרע את ראש האשה:

לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:

מי לה׳ אלי. יבא אלי:

כל בני לוי. מכאן שכל השבט כשר:

כה אמר וגו׳. והיכן אמר. זובח לאלהים יחרם כך שנויה במכילתא:

אחי. מאמו והוא ישראל:

מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום:

כי איש. מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו:

אכפרה בעד חטאתכם. אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל ביניכם ובין החטא:

אלהי זהב. אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות מה יעשה הבן שלא יחטא:

ועתה אם תשא חטאתם. הרי טוב איני אומר לך מחני:

ואם אין מחני. וזה מקרא קצר וכן הרבה:

מספרך. מכל התורה כולה שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:

אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום אליך וכן לדבר לו על אדוניהו:

הנה מלאכי. ולא אני:

וביום פקדי וגו׳. עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:

ויגוף ה׳ את העם. מיתה בידי שמים לעדים בלא התראה:

לך עלה מזה. א״י גבוה מכל הארצות לכך נאמר עלה. ד״א כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד א״ל בשעת רצון לך עלה:

אתה והעם. כאן לא אמר ועמך:

וגרשתי את הכנעני וגו׳. ששה אומות הן והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו:

אל ארץ זבת חלב ודבש. אני אומר לך להעלותם:

כי לא אעלה בקרבך. לכן אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך:

כי עם קשה עורף אתה. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם:

אכלך. ל׳ כליון.:

הדבר הרע. שאין השכינה שורה ומהלכת עמם:

איש עדיו. כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע:

רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם אזעום עליכם רגע אחד שהוא שיעור זעמי שנאמר חבי כמעט רגע עד יעבר זעם ואכלה אתכם לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך:

ועתה. פורענות זו תלקו מיד שתורידו עדיכם מעליכם:

ואדעה מה אעשה לך. בפקודת שאר העון אני יודע מה שבלבי לעשות לך:

את עדים מהר חורב. את עדים שהיה בידם מהר חורב:

ומשה. מאותו עון והלאה. יקח את האהל. לשון הווה הוא לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד:

הרחק. אלפים אמה כענין שנאמר אך רחוק יהיה בינכם ובינו כאלפים אמה במדה:

וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד הוא בית ועד למבקשי תורה:

כל מבקש ה׳. מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני שכינה:

יצא אל אהל מועד. כמו יוצא. ד״א והיה כל מבקש ה׳ אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה:

והיה. לשון הווה:

כצאת משה מן המחנה. ללכת אל האהל:

יקומו כל העם. עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם:

והביטו אחרי משה. לשבח אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:

ודבר עם משה. כמו מדבר עם משה. תרגומו ומתמלל עם משה שהוא כבוד שכינה כמו וישמע את הקול מדבר אליו ואינו קורא מדבר (בשו״א) אליו כשהוא קורא מדבר (בחיר״ק) פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו וההדיוט שומע מאליו וכשהוא קורא מדבר (בשו״א) משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:

והשתחוו. לשכינה:

ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים. ומתמלל עם משה:

ושב אל המחנה. לאחר שנדבר עמו היה שב משה אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובי״ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי״ט עלה שנאמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו׳ ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים שנאמר ואתנפל לפני ה׳ וגו׳ ובר״ח אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני לקבל לוחות האחרונות ועשה שם מ׳ יום שנאמר בהם ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו׳ מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בי׳ תשרי נתרצה הקב״ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדברך ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותן על מלאכת המשכן ועשאוהו עד א׳ בניסן ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד:

ושב אל המחנה. תרגומו ותב למשריתא לפי שהוא לשון הווה וכן כל הענין וראה כל העם וחזן. ונצבו וקיימין. והביטו ומסתכלין. והשתחוו וסגדין. ומדרשו ודבר ה׳ אל משה שישוב אל המחנה אמר לו אני בכעס ואתה בכעס א״כ מי יקרבם: