כז | וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל־ |
אין זה לשון צווי כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם. מלדיר״ש בלע״ז: | |
כח | וַיִּקַּח בָּלָק אֶת־ |
קוסם היה בלק, וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור, ולא היה יודע במה, אמר, שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים רואים ואין יודעים מה רואים: | |
כט | וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־ |
ל | וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: |
פרק כד | |
א | וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָֹה לְבָרֵךְ אֶת־ |
אמר איני צריך לבדוק בהקב״ה, כי לא יחפוץ לקללם: כאשר עשה ב׳ פעמים: לנחש אולי יקרה ה׳ לקראתו כרצונו, אמר, רוצה ולא רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת עונותיהם תחול: כתרגומו: | |
ב | וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת־ |
בקש להכניס בהם עין רעה. והרי יש לך ג׳ מדותיו, עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, האמורים למעלה (אבות פ״ה מי״ט): ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו: עלה בלבו שלא יקללם: | |
ג | וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: |
כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח.). ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה: עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא, כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע״ז סט.). ורבותינו אמרו (נדה לא.), לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, שהקב״ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל, מתי תבא טפה שנולד הצדיק ממנה, אמר בלבו, מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם. ויש מפרשים, שתום העין, פתוח העין, כמו שתרגם אונקלוס. ועל שאמר שתום העין ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה: | |
ד | נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי־ |
פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו, כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו, ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו: | |
ה | מַה־ |
על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה: חניותיך, כתרגומו. דבר אחר, מה טובו אהליך, מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן, שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם: אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליהן וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה׳ את חמתו, ובמה כלה, ויצת אש בציון (איכה ד, יא.): | |
ו | כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהֹוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי־ |
שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק. אמרו רבותינו, מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם, כשאמר להשית אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו, ברכם מעין אותם קללות שבקש לומר כו׳, כדאיתא בחלק (סנהדרין קה.): כתרגומו, לשון מר ואהלות (תהלים מה, כ.): בגן עדן. לשון אחר, כאהלים נטע ה׳ כשמים המתוחין כאהל, שנאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ, כב.) (ולשון זה אינו, דאם כן היה לו לנקוד כאוהלים הא׳ בחול״ם): לשון נטיעה מצינו באוהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו: | |
ז | יִזַּל־ |
מבארותיו. ופירושו כתרגומו: לשון הצלחה הוא, זרעו כזרע הזרוע על פני המים: מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק: של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה: | |
ח | אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: |
מי גורם להם הגדולה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו. יאכל את הגוים, שהם צריו: של צרים: מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן לא גרמו לבקר (צפניה ג, ג.), וכן ואת חרשיה תגרמי (יחזקאל כג, לד.), ואני אומר, לשון עצם הוא, שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותו: אונקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם, כמו בעלי חצים, מרי פלוגתא, (ס״א ל׳ חלוקה וחציה), וכן ימחץ. לשון ומחצה וחלפה רקתו (שופטים ה, כו.), שיחצו את ארצם, ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקב״ה ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם. כמו למען תמחץ רגלך בדם (תהלים סח, כד.), ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאילו מחוץ ונגוע: | |
ט | כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר: |
כתרגומו, יתישבו בארצם בכח ובגבורה: | |
י | וַיִּחַר־ |
הכה זו על זו: | |
יא | וְעַתָּה בְּרַח־ |
יב | וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־ |
יג | אִם־ |
כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקב״ה ונטרד: |