ירכבהו על במותי ארץ. כל המקרא כתרגומו:

ירכבהו וגו׳. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות:

ויאכל תנובת שדי. אלו פירות ארץ ישראל, שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות:

וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני, הבא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה, אמר לו זו של דבש הוא, אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה (ספרי שטז.):

ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של גוש חלב (מנחות פה:):

במותי ארץ. לשון גובה:

שדי. לשון שדה:

חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש, וכשהוא דבוק נקוד חלמיש:

חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן (מלכים א ה, ג.):

עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר ואוכלים כרים מצאן (עמוס ו, ד.):

חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר ויהי לחם שלמה וגו׳ (מלכים א ה, ב.):

ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו.):

חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב:

וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חלב, כמו בחלב אמו:

כרים. כבשים:

ואילים. כמשמעו:

בני בשן. שמנים היו:

כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא:

ודם ענב. תהי שותה טוב, וטעם יין חשוב:

חמר. יין בלשון ארמי:

חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, ווינ״ש בלע״ז (ווייניכט), ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו׳:

עבית. לשון עובי:

כשית. כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו (איוב טו, כז.), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר ויעש פימה עלי כסל (שם):

כשית. יש לשון קל בלשון כסוי, כמו וכוסה קלון ערום (משלי יב, טז.), ואם כתב כשית דגוש, היה נשמע כסית את אחרים, כמו כי כסה פניו (איוב טו, כז.):

וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר אחוריהם אל היכל ה׳ וגו׳ (יחזקאל ח, טז.), אין נבול גדול מזה:

יקנאהו. הבעירו חמתו וקנאתו:

בתועבות. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה:

לא אלה. כתרגומו דלית בהון צרוך, אילו היה בהם צרוך לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו:

חדשים מקרוב באו. אפילו האומות לא היו רגילים בהם (ספרי שיח.), נכרי שהיה רואה אותם היה אומר, זה צלם יהודי:

לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם, לא עמדה שערתם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי (שם). ויש לפרש עוד, שערום, לשון ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג, כא.). שעירים הם שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו:

תשי. תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם:

אל מחוללך. מוציאך מרחם, לשון יחולל אילות (תהלים כט, ט.), חיל כיולדה (שם מח, ז.):