מה אחריתם. מה תעלה בהם בסופם:

כי דור תהפוכות המה. מהפכין רצוני לכעס:

לא אמון בם. אין גדולי נכרים בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה:

אמון. לשון ויהי אומן (אסתר ב, ז.), נודריטור״ה בלע״ז (ערציהונג). דבר אחר אמון, לשון אמונה כתרגומו, אמרו בסיני נעשה ונשמע, ולשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל:

קנאוני. הבעירו חמתי:

בלא אל. בדבר שאינו אלוה:

בלא עם. באומה שאין לה שם, שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג.), ובעשו הוא אומר בזוי אתה מאד (עובדיה א, ב.):

בגוי נבל אכעיסם. אלו הכופרים, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהלים יד, א.):

קדחה. בערה:

ותיקד. בכם עד היסוד:

ותאכל ארץ ויבולה. ארצכם ויבולה:

ותלהט. ירושלים המיוסדת על ההרים, שנאמר ירושלים הרים סביב לה (שם קכה, ב.):

אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה, לשון ספו שנה על שנה (ישעיה כט, א.), ספות הרוה (דברים כט, יח.), עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיה ז, כא.). דבר אחר אספה, אכלה, כמו פן תספה (בראשית יט, טו.):

חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם, וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים:

מזי רעב. אונקלוס תרגם נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו, ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי, שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו:

מזי. לשון ארמי שער מזיא, דהוה מהפך במזיא:

ולחומי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה, ז.), והם שדים:

וקטב מרירי. וכריתות שד ששמו מרירי:

קטב. כריתה, כמו אהי קטבך שאול (הושע יג, יד.):

ושן בהמות. מעשה היה, והיו הרחלים נושכין וממיתין (ספרי שכא.):

חמת זוחלי עפר. ארס נחשים, המהלכים על גחונם על העפר כמים הזוחלים על הארץ. זחילה, לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך:

מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גייסות:

ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה, והוא מת והולך בה. דבר אחר ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דבר, כמו שנאמר כי עלה מות בחלונינו (ירמיה ט, ב.), וכן תרגם אונקלוס. דבר אחר מחוץ תשכל חרב, על מה שעשו בחוצות, שנאמר ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת (שם יא, יג. ספרי שם):

ומחדרים אימה. על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר אשר זקני ישראל עושים איש בחדרי משכיתו (יחזקאל ח, יב.):

אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא, ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה (נחמיה ט, כב.), להפקר, וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו, יחול רוגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם, אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו אאזרך (ישעיה מה, ה.), אאמצכם במו פי (איוב טז, ה.), והא׳ התיכונה אינה ראויה בו כלל, ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא השנויה בספרי (שכב.), החולקת תיבה זו לשלשה תיבות, אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:

לולי כעס אויב אגור. אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחית, ואם יוכל להם וישחיתם, יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדולה שלו. פן יאמרו ידנו רמה וגו׳. כי אותו גוי אובד עצות המה: