חומש

נח - ראשון פרק ו׳, פסוקים ט׳ - כ״ב

ט	אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ:
אלה תולדת נח נח איש צדיק. הואיל והזכירו, סיפר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה (משלי י, ז.). דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים בדורותיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (סנהדרין קח.): את האלהים התהלך נח. ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו (בראשית כד, מ.), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו: התהלך. לשון עבר, וזהו שמושו של ל' בלשון כבד משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, קום התהלך (שם יג, יז.), להבא. התהלך נח, לשעבר. התפלל בעד עבדיך (שמואל א יב, יט.), להבא. ובא והתפלל אל הבית הזה (מלכים א ח, מב.), לשון עבר, אלא שהוי"ו שבראשו הופכו להבא:
י	וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת:
יא	וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:
ותשחת. לשון ערוה ועבודת אלילים (סנהדרין נז.), (ס"א, ערוה, כי השחית כל בשר את דרכו, ועבודת אלילים) כמו פן תשחיתון (דברים ד, טז.): ותמלא הארץ חמס. גזל (ס"א, שנאמר ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג, ח.):
יב	וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ:
כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן:
יג	וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ:
קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודת אלילים, אנדרלמוסיא באה לעולם, והורגת טובים ורעים: כי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח.): את הארץ. כמו מן הארץ, ודומה לו כצאתי את העיר (שמות ט, כט.), מן העיר. חלה את רגליו (מלכים א טו, כג.), מן רגליו. דבר אחר את הארץ, עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו:
יד	עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר:
עשה לך תבת. הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו: עצי גופר. כך שמו, ולמה ממין זה, על שם גפרית, שנגזר עליהם להמחות בו: קנים. מדורים מדורים לכל בהמה וחיה: בכפר. זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ:
טו	וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ:
טז	צֹהַר \| תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל־אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ:
צהר. יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם (ב"ר לא, יא.): ואל אמה תכלנה מלמעלה. כסויה משופע ועולה, עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי שיזובו המים למטה (ס"א אינו) (מכאן ומכאן): בצדה תשים. שלא יפלו הגשמים בה: תחתים שנים ושלשים. ג' עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור, תחתיים לזבל (שם):
יז	וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת־הַמַּבּוּל מַיִם עַל־הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־בָּאָרֶץ יִגְוָע:
ואני הנני מביא. הנני מוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה.): מבול. שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער, שננערו שם כל מתי מבול. (ס"א מימי וכן הגיה מהרש"ל בחכמת שלמה במס' שבת):
יח	וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל־הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ:
והקמתי את בריתי. (ב"ר) ברית היה צריך, על הפירות שלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור (ב"ר לא, יב.): אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה (שם):
יט	וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ:
ומכל החי. אפילו שדים: שנים מכל. מן הפחות שבהם לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה:
כ	מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת:
מהעוף למינהו. אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה (סנהדרין קח:):
כא	וְאַתָּה קַח־לְךָ מִכָּל־מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה:
כב	וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה:
ויעש נח. זה בנין התיבה (ב"ר לא, יד.):

נח ראשון (עם פרש״י) -- בראשית: ו׳, ט׳ - כ״ב	חומש:
כ, קי״ט: א׳ - צ״ו	תהילים:
כה. להבין ... ״276״ לדבר מאומה	תניא:
הל׳ מטמאי משכב ומושב ז-ט	רמב״ם ג״פ:
הל׳ בכורות פרק ו	רמב״ם פ״א:
מ״ע קו	ספר המצוות: