ותרם מעל הארץ. משוקעת היתה במים י״א אמה, כספינה טעונה המשוקעת מקצתה במים, ומקראות שלפנינו יוכיחו:

ויגברו. מאליהן:

חמש עשרה אמה מלמעלה. למעלה של גובה כל ההרים א, לאחר שהשוו המים לראשי ההרים:

נשמת רוח חיים. נשימה של רוח חיים:

אשר בחרבה. ולא דגים שבים (סנהדרין קח.):

וימח. לשון ויפעל הוא, ואינו לשון ויפעל, והוא מגזרת ויפן ויבן. כל תיבה שסופה ה״א, כגון בנה, מחה, קנה, כשהוא נותן וי״ו יו״ד בראשה, נקוד בחירק תחת היו״ד:

אך נח. לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, גונח וכוהה דם (ב״ר לב, יא.) מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם (משלי יא, לא.):

ויזכור אלהים. זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם וגו׳ (בראשית ו, ה.) ויאמר ה׳ אמחה (שם ז.), והוא שם מדת רחמים:

ויזכור אלהים את נח וגו׳. מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן, ושלא שמשו בתיבה:

ויעבר אלהים רוח. רוח תנחומין והנחה עברה לפניו:

על הארץ. על עסקי הארץ:

וישכו. כמו כשוך חמת המלך (אסתר ב, א.), לשון הנחת חמה:

ויסכרו מעינות. כשנפתחו כתיב כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריא וכיוצא בהם:

ויכלא. וימנע, כמו לא תכלא רחמיך (תהלים מ, יב.), לא יכלה ממך (בראשית כג, ו.):

מקצה חמשים ומאת יום. התחילו לחסור והוא אחד בסיון. כיצד, בכ״ז בכסליו פסקו הגשמים, הרי ג׳ מכסליו, וכ״ט מטבת הרי ל״ב, ושבט ואדר וניסן ואייר קי״ח, הרי ק״נ:

בחדש השביעי. סיון, והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים:

בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י״א אמה. שהרי כתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי למרחשון לירידת גשמים, והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה, וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב, חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לד׳ ימים, נמצא שבי״ו בסיון לא חסרו אלא ד׳ אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהיתה משוקעת י״א אמה במים שעל ראשי ההרים:

בעשירי וגו׳. נראו ראשי ההרים. זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. ואם תאמר הוא אלול, ועשירי לכסליו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה, אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון, והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, וכ״א יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה. ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון, ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם ולרבי יהושע הוא ניסן:

מקץ ארבעים יום. משנראו ראשי ההרים:

את חלון התבה אשר עשה. לצהר (ב״ר לג, ה.), ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה:

יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התיבה, ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו, וכמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח:):

עד יבשת המים. פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה (ב״ר שם), מוכן היה העורב לשליחות אחרת, בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר (מלכים א יז, ו.):

וישלח את היונה. לסוף ז׳ ימים, שהרי כתיב ויחל עוד ז׳ ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז׳ ימים:

וישלח. אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח, שלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:

ויחל. לשון המתנה, וכן לי שמעו ויחלו (איוב כט, כא.), והרבה יש במקרא:

טרף בפיה. אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו כיונים על אפיקי מים רוחצות (שיר השירים ה, יב.), כיוני הגאיות כלם הומות (יחזקאל ז, טז.), כיונה פותה (הושע ז, יא.):

טרף. חטף. ומדרש אגדה (עירובין יח:) לשון מזון, ודרשו בפיה לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב״ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם:

וייחל. הוא לשון ויחל, אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל, ויחל וימתן, וייחל ויתמתן:

בראשון. לרבי אליעזר הוא תשרי ולרבי יהושע הוא ניסן (ר״ה יא:):

חרבו. נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה:

בשבעה ועשרים. וירידתן בחדש השני בי״ז. אלו י״א ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה:

יבשה. נעשה גריד כהלכתה: