הלכות שבועות פרק א
בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).
נדבות פי, רצה נא ה'; ומשפטיך למדני (תהילים קיט,קח).
הלכותיו ארבע, וזה הוא סידורן: הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות, הלכות ערכין וחמרין.
הלכות שבועות. יש בכללן חמש מצוות -- אחת מצות עשה, וארבע מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לישבע בשמו לשקר; (ב) שלא לישא את שמו לשוא; (ג) שלא לכפור בפיקדון; (ד) שלא לישבע על כפירת ממון; (ה) לישבע בשמו באמת.
הלכות נדרים. יש בכללן שלוש מצוות -- שתי מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר; (ב) שלא יחל דברו; (ג) שיפר הנדר או השבועה, זה הוא דין הפר נדרים המפורש בתורה שבכתב.
הלכות נזירות. יש בכללן עשר מצוות -- שתי מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שיגדל הנזיר פרע; (ב) שלא יגלח שיערו כל ימי נזרו; (ג) שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין, ואפילו חומץ שלהן; (ד) שלא יאכל ענבים לחים; (ה) שלא יאכל צימוקין; (ו) שלא יאכל חרצנים; (ז) שלא יאכל זוגין; (ח) שלא ייכנס לאוהל המת; (ט) שלא ייטמא למתים; (י) שיגלח על הקרבנות כשישלים נזירותו או כשייטמא.
הלכות ערכים וחרמים. יש בכללן שבע מצוות -- חמש מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה, וזה הוא דין ערכי אדם; (ב) דין ערכי בהמה; (ג) דין ערכי בתים; (ד) דין ערכי שדות; (ה) דין מחרים נכסיו; (ו) שלא יימכר חרם; (ז) שלא ייגאל חרם.
נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, חמש ועשרים, עשר מהן מצוות עשה, וחמש עשרה מצוות לא תעשה.
הלכות שבועות
הלכות שבועות. יש בכללן חמש מצוות -- אחת מצות עשה, וארבע מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לישבע בשמו לשקר; (ב) שלא לישא את שמו לשוא; (ג) שלא לכפור בפיקדון; (ד) שלא לישבע על כפירת ממון; (ה) לישבע בשמו באמת. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות שבועות פרק א
א) ארבעה מיני שבועות הן -- שבועת ביטוי, ושבועת שוא, ושבועת הפיקדון, ושבועת העדות. שבועת ביטוי, היא שנאמר בתורה "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד); והיא נחלקת לארבעה חלקים -- שתיים להבא, ושתיים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שייעשה ושלא ייעשה. [ב] ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן, בין להבא בין לשעבר.
ב) כיצד לשעבר -- שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדיבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרקתי אבן לים, או שלא דיבר פלוני עם פלוני; כיצד להבא -- שאוכל, או שאזרוק אבן לים, או שלא אוכל, או שלא אזרוק אבן לים: הרי אלו שתיים לשעבר, ושתיים להבא.
ג) נשבע על אחת מארבע מחלקות אלו והחליף, כגון שנשבע שלא יאכל ואכל, או שאכלתי והוא לא אכל -- הרי זו שבועת שקר; ועל זה וכיוצא בו נאמר "לא תישבעו בשמי, לשקר" (ויקרא יט,יב). ואם נשבע לשקר -- במזיד, לוקה; בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר "ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם" (ויקרא ה,ד).
ד) שבועת שוא, נחלקת לארבע מחלקות: האחת שנשבע על דבר הידוע שאינו כן. כיצד, כגון שנשבע על האיש שהוא אישה, ועל האישה שהוא איש, ועל עמוד של שיש שהוא של זהב; וכן כל כיוצא בזה.
ה) השנייה, שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם בעולם שהוא כן. כגון שנשבע על השמיים שהיא שמיים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל השניים שהן שניים; וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה.
ו) שלישית, שנשבע לבטל את המצוה. כיצד, כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, ולא ילבוש תפילין, ושלא יישב בסוכה בחג, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות ובימים טובים; וכן כל כיוצא בזה.
ז) רביעית, שנשבע על דבר שאין כוח בו לעשותו. כיצד, כגון שנשבע שלא יישן שלושה ימים לילה ויום רצופים; וכן כל כיוצא בזה.
ח) כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י): אם היה מזיד, לוקה; ואם היה שוגג, פטור מכלום.
ט) [ח] שבועת הפיקדון כיצד, כל מי שיש ממון חברו בידו, בין פיקדון, בין מלווה, או שגזלו, או עשקו, או מצא לו אבידה ולא החזירה, וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו, וכפר בו -- הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תכחשו" (ויקרא יט,יא), זו אזהרה לכפירת ממון; ואין לוקין על לאו זה. ואם נשבע לו על שקר, על ממון שכפר בו -- הרי זה עובר בלאו אחר, ועל זה נאמר "ולא תשקרו, איש בעמיתו" (שם), זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון; ושבועה זו, היא הנקראת שבועת הפיקדון.
י) [ט] ומה הוא חייב על שבועת הפיקדון ששקר בה -- משלם את הקרן שכפר בו, עם תוספת חומש; ומקריב אשם ודאי, בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, שנאמר "וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד... והיה כי יחטא ואשם" (ויקרא ה,כא-כג) -- ולא נאמר בו ונעלם, לחייב שוגג כמזיד: [י] והוא שיזיד בפיקדון או בממון שנתחייב בו, ויידע בו בשעת שבועה; אבל אם שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע, ואחר כך ידע -- הרי זה אנוס, ופטור מכלום.
יא) וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון, הרי זה אנוס ופטור. [יא] אם כן היאך היא שגגת שבועת הפיקדון, כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו, וידע שהיא אסורה ושיש לו אצלו ממון -- זו היא שגגתה; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן.
יב) שבועת העדות כיצד, העדים שידעו עדות ממון, ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדותן ולא העידו, ונשבעו שאינן יודעין לו עדות -- זו היא נקראת שבועת העדות; וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד, בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגין, שנאמר "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה..." (ויקרא ה,א) -- ולא נאמר בה ונעלם, לחייב על הזדון כשגגה.
יג) כיצד שגגת שבועת העדות, כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן, וידע ששבועה זו אסורה, ושהיא שקר; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן. אבל אם לא ידע שהיא אסורה, או ששכחו העדות ונשבעו, ואחר כך נודע להן שהן יודעין לו עדות, ושנשבעו על שקר -- הרי אלו אנוסין, ופטורין אף מן הקרבן.