הלכות עדות פרק יד

א) כל מי שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך, אם מתה אשתו אף על פי שהניחה לו בנים הרי זה נתרחק וכשר.

ב) מי שהיה יודע לחבירו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, או שידע העדות והוא פקח ואחר כך נתחרש, פתוח ונסתמא אף על פי שיכול לכוין מדת הקרקע שהוא מעיד בה ומסיים מצריה, שפוי ונשתטה, הרי זה פסול, אבל אם היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו, פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות אף על פי שנפסל בינתים כשר, תחלתו בפסלות אף על פי שסופו בכשרות פסול, לפיכך מי שהיה יודע בעדות והוא קטן ובא והעיד בה כשהוא גדול אינה כלום.

ג) ויש דברים שסומכין בהן על עדות שמעיד כשהוא גדול הואיל והם דברים של דבריהם, ואלו הן הדברים שאדם נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקטנו, נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי מפני שקיום שטרות מדבריהם, זכור אני בפלונית שנישאת ונעשה לה מנהג הבתולות, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות וכתובה מדבריהם, שהמקום הזה בית הפרס מפני שטומאתו מדבריהם, ועד כאן היינו באין בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם, שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו לערב, ושהיה חולק עמנו תרומה, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, ואמר לי אבא משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה, ואכלנו בקצצה של פלוני שהאכילוני אחיו כדי להודיע שאחיהם פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו, שכל אלו הדברים להחזיק זה הכהן לאכול בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה.

ד) כל אלו שמעיד בהן הגדול במה שידע כשהיה קטן, אם היה גוי או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר אינו נאמן.

ה) מי שהיה יודע לחבירו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן, הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אם הוחזק כתב ידו שבשטר זה בבית דין קודם שיעשה גזלן הרי זה שטר כשר, וכן אם נעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין, אף על פי שלא הוחזק בבית דין אלא אחר שנעשה חתנו הרי זה כשר, שאינו דומה הפסול בעבירה לפסול בקריבה שהפסול בעבירה חשוד לזייף.

ו) שטר שיש בו שני עדים בלבד ושניהם קרובים זה לזה או אחד משניהם פסול בעבירה, אף על פי שמסר לו השטר בפני עדים כשרים הרי הוא כחרס מפני שהוא מזוייף מתוכו.

ז) הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני, הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת, אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון שדה פלונית, נמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה, זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו שתי עדויות אף על פי שהן בשטר אחד למה זה דומה לאומר היו עלי עדים שנתתי לראובן כך וכך ושנתתי לשמעון כך וכך ושלויתי מלוי כך וכך שאף על פי שכתב בשטר אחד והמקנה איש אחד הרי אלו שלש עדויות שאינן תלויות זו בזו.

הלכות עדות פרק טו

א) כל עדות שתבא הנאה לאדם ממנה אינו מעיד בה שזה הוא כמעיד על עצמו, לפיכך בני העיר שבא מערער לערער עליהם במרחץ או ברחוב של עיר, אין אחד מבעלי העיר מעיד בדבר זה ולא דן עד שיסלק עצמו בקנין גמור ואחר כך יעיד או ידין.

ב) בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן הואיל ולשמיעה הוא עשוי שאי אפשר לאדם לסלק עצמו ממנו אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה.

ג) האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, במה דברים אמורים כשהיו העניים סמוכים עליהם ופוסקין עליהן צדקה, אפילו אמרו שנים מאנשי אותה העיר אנו נתן דבר הקצוב עלינו ונעיד אין שומעין להם, שהנאה הוא להם שיתעשרו עניים אלו הואיל והן סמוכין על בני העיר וכן כל כיוצא בזה.

ד) קרקע שבין שני שותפין שבא מערער להוציאה מתחת יד השותף, אינו מעיד לשותפו עליה אלא אם סילק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנה לשותף ושאם בא בעל חוב שלו וטרפה מיד השותף משלם לו דמיה ואחר כך מעיד לו עליה וכן כל כיוצא בזה.

ה) העורר על השדה אם יש בה פירות אין האריס מעיד לו עליה, שהרי רוצה האריס להעמידה ביד בעליה כדי שיטול חלקו בפירות, ואם אין בה פירות מעיד, אבל השוכר אם לקח השכירות בידו ואמר כל מי שתתקיים שדה זו בידו יטול הרי זה מעיד, ואם כבר נתן השכירות לבעל השדה אינו מעיד, כיון שאם תצא השדה למערער חייב ליתן לו שכר כל השנים שישב בה אינו מעיד וכן כל כיוצא בזה.

ו) שמעון שלוה והיה ראובן ערב ובא יהודה לערער על שמעון הלוה והוציא קרקע מתחת ידו, אם יש לשמעון שדה אחרת כנגד החוב הרי ראובן הערב יש לו להעיד על אותו קרקע שהיא של שמעון, שאין לו הנאה בזה שאם לקחה יהודה הרי שדה אחרת שיפרע ממנה בעל חובו, וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני שלקח אחריו שזה השדה שלו, והוא שיש למוכר שדה בן חורין כנגד דמי שדה של לוקח ראשון, שאין ללוקח ראשון הנאה בעמידת זה השדה ביד לוקח שני, שאפילו נטרף לוקח הראשון על המוכר הוא חוזר והרי יש לו שדה אחרת שיגבה ממנה.

הלכות עדות פרק טז

א) ראובן שגזל שדה או טלית משמעון ובא יהודה וערער על ראובן ואמר שדה זו או טלית זו שלי היא, אין שמעון יכול להעיד לראובן שאין זו השדה של יהודה ולא זו הטלית של יהודה, שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו או טלית זו ביד ראובן שהוא גזלה ממנו כדי שיחזירו לו מיד הגזלן, שהרי אפשר שתהיה הראייה של שמעון שמוציא בה מיד ראובן אפשר שאינו יכול להוציא בה מיד יהודה, וכן אם מכר ראובן השדה הגזולה או הורישה ללוי ובא יהודה לערער על לוי, אין שמעון מעיד שאינה של יהודה שמא נחת רוח יש לו להוציאה מיד לוי.

ב) מכר הטלית הגזולה ללוי ובא יהודה לערער, אם מת ראובן שמעון מעיד עליה שאינה של יהודה שהרי אין טלית זו חוזרת לשמעון לעולם שכבר קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות וכבר מת ראובן הגזלן ואין לו ממי יטול דמיה, אבל אם עדיין ראובן קיים אין שמעון מעיד אף על הטלית, שהנאה היא לו שלא תעמוד ביד יהודה כדי שיביא ראיה שראובן גזלה וישלם דמיה, וכן אם היתה הטלית ביד יורשי ראובן אין שמעון מעיד עליה מפני שסופה שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו וכן כל כיוצא בזה.

ג) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער על שמעון ולהוציאה מתחת ידו, אין ראובן מעיד לו עליה, אף על פי שאין עליה אחריות הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון כדי שיבא בעל חוב של ראובן ויטרפנה בחובו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם.

ד) ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון ובא יהודה לערער ולהוציא מיד שמעון, ראובן מעיד לו עליה שהיא של שמעון שאפילו עמדה ביד שמעון אין בעל חובו של ראובן טורף מן המטלטלין ואפילו היו אפותיקי, במה דברים אמורים כשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית הם של ראובן המוכר בודאי והוא יודע שבאמת הן שלו, אבל אם לא הודה שמעון אין ראובן מעיד לאבד זכות יהודה, שאם תצא מתחת ידי שמעון יחזור שמעון ויתבע דמים ויאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך שהרי באו עדים ואמרו שהן של יהודה, במה דברים אמורים שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה ויעמיד המטלטלין ביד שמעון כשבאו עדים והעידו שהם יודעים שראובן זה לא היתה לו קרקע מעולם, אבל אם לא באו עדים לכך אף על הפרה והטלית אינו מעיד, ולמה אינו מעיד עליהן, שמא הקנה אותם לבעל חובו אגב קרקע וכתב דאיקני והקנה לו מטלטלין אגב קרקע שנמצא בעל חובו טורף אף הפרה והטלית, לפיכך לא יעיד עליהן שהרי רוצה להעמידן ביד שמעון כדי שיבא בעל חובו ויטרפם וכן כל כיוצא בדברים אלו, ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות, אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה, וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר, וכן שאר מיני פסולין כשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדיינים.

ה) ולפיכך אין סומכין בסנהדרין שנים הקרובים זה לזה בין בסנהדרי קטנה בין בסנהדרי גדולה, אבל אלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה כמו שבארנו בהלכות קדוש החדש יראה לי שאם היה בהן קרובים אין בכך כלום.

ו) כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, האוהב, והשונא, והגר, והמשוחרר, וכן הזקן, והסריס, והממזר, וסומה באחת מעיניו, כשרין להעיד ואינן כשרים לדון דיני נפשות כמו שבארנו.