הלכות נדרים פרק ט
א) בנדרים -- הלוך אחר לשון בני אדם באותו מקום, ובאותה לשון, ובאותו זמן שנדר או נשבע בו. כיצד, נדר או נשבע מן המבושל -- אם דרך אותו מקום באותה לשון באותו זמן שקוראין מבושל אפילו לצלי ולשלוק, הרי זה אסור בכול; ואם אין דרכן לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין, הרי זה מותר בצלי ובשלוק. וכן המעושן, והמבושל בחמי טבריה, וכיוצא בהן -- הולכין בו אחר הלשון של בני העיר.
ב) נדר או נשבע מן המליח -- אם דרכן לקרות מליח לכל המלוחין, הרי זה אסור בכל המלוחין; ואם דרכן שאין קרוראין מליח אלא לדג מליח בלבד, אינו אסור אלא בדג מליח.
ג) נדר או נשבע מן הכבוש -- אם דרכן לקרות כבוש לכל הכבושין, הרי זה אסור בכול; ואם אין דרכן לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד, אינו אסור אלא בכבוש של ירק. וכן כל כיוצא בזה.
ד) היו מקצת בני המקום קורין לו כך, ומקצתן אין קורין -- אין הולכין אחר הרוב: אלא הרי זה ספק נדרים, וכל ספק נדרים להחמיר. ואם עבר, אינו לוקה.
ה) כיצד, נדר מן השמן במקום שמסתפקין בשמן זית ובשמן שומשמין, ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית, וקורין לשמן שומשמין שמן שומשמין, ומיעוטן קורין אף לשמן שומשמין שמן סתם -- הרי זה אסור בשניהן; ואינו לוקה על שמן שומשמין. וכן כל כיוצא בזה.
ו) כל דבר שדרך שליח באותו מקום להימלך עליו, הרי הוא בכלל המין שנאמר לשליח סתם. כיצד, מקום שדרכן אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר סתם, אמר לו לא מצאתי אלא דגים -- אם נשבע במקום זה או נדר מן הבשר, נאסר אף בבשר דגים. וכן כל כיוצא בזה.
ז) ובכל מקום -- הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרביים, ומותר בחגבים. ואם מראין הדברים בעת שנדר שלא נתכוון אלא לבשר בהמה בלבד, או לבשר עוף ובהמה בלבד -- הרי זה מותר בבשר דגים, ואפילו במקום שהשליח נמלך עליהן.
ח) [ז] הנודר מן המבושל -- מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה, אלא נתגלגלה בלבד. הנודר ממעשה קדירה -- אינו אסור אלא מדברים שמרתיחין אותן בקדירה, כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהן; אסר עצמו מכל היורד לקדירה, הרי זה אסור בכל המתבשלין בקדירה.
ט) [ח] הנודר מן הדגים, מותר בציר ובמורייס של דגים. הנודר מן החלב -- מותר בקוס, והוא המים הנבדלין מן החלב; נדר מן הקוס, מותר בחלב. נדר מן הגבינה, אסור בה בין מלוחה בין תפלה.
י) [ט] הנודר מן החיטים, אסור בהן בין חיין בין מבושלים. חיטה חיטים שאיני טועם, אסור בהן בין קמח בין פת; חיטה שאיני טועם, אסור בה אפויה ומותר לכוס; חיטים שאיני טועם, מותר באפוי ואסור לכוס; חיטה חיטים שאיני טועם, באיסור בין באפוי בין לכוס. והנודר מן הדגן או מן התבואה, אינו אסור אלא בחמשת המינין.
יא) [י] הנודר מן הירק, מותר בדילועין. הנודר מן הכרישין, מותר בקפלוטות. הנודר מן הכרוב, אסור במים שנתבשל בו הכרוב -- שהרי מי השלקות כשלקות. נדר ממי השלקות, מותר בשלקות עצמן. הנודר מן הרוטב, מותר בתבלין שבו; מן התבלין, מותר ברוטב. הנודר מן הגריסין, אסור במקפה של גריסין. [יא] הנודר מפירות הארץ -- אסור בכל פירות הארץ, ומותר בכמהין ופטרייות; ואם אמר כל גידולי קרקע עליי, אסור אף בכמהין ופטרייות -- אף על פי שאינן יונקין מן הקרקע, גדלין הן בקרקע. [יב] הנודר מפירות השנה -- אסור בכל פירות השנה, ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות; ואם אמר כל גידולי שנה עליי, אסור בכולן. הנודר מפירות הקיץ, אין אסור אלא בתאנים.
יב) [יג] ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן -- היזהר בעיקר הגדול, שהוא: בנדרים -- הלוך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום, באותה לשון, ובאותו זמן. ועל פי העיקר הזה תורה ותאמר, זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני.
יג) [יד] הנודר מן הענבים, מותר ביין ואפילו החדש; מן הזיתים, מותר בשמן; מן התמרים, מותר בדבש תמרים; מן הסתוונייות, מותר בחומץ סתוונייות; מן היין, מותר ביין תפוחים; מן השמן, מותר בשמן שומשמין; מן הדבש, מותר בדבש תמרים; מן החומץ, מותר בחומץ סתוונייות; מן הירק, מותר בירקות שדה: מפני שכל אלו, שם לווי הן -- והוא, לא נדר אלא משם שאינו לווי באותו מקום. וכן כל כיוצא בזה.
יד) [טו] הנודר מן הכסות, מותר בשק וביריעה ובחמילה. מן הבית, אסור בעלייה -- שהעלייה בכלל הבית; נדר מן העלייה, מותר בבית. הנודר מן המיטה, אסור בדרגש שהוא כמו מיטה קטנה; נדר מן הדרגש, מותר במיטה.
טו) [טז] הנודר שלא ייכנס לבית זה, הרי זה אסור מן האגף ולפנים; נדר שלא ייכנס לעיר זו -- מותר להיכנס לתחומה, ואסור להיכנס לעיבורה.
טז) [יז] הנודר הניה מבני העיר, ובא אדם ונשתהה שם שנים עשר חודש -- הרי זה אסור ליהנות ממנו; פחות מכאן, מותר. נדר מיושבי העיר -- כל ששהה שם שלושים יום, אסור ליהנות ממנו; פחות מכאן, מותר.
יז) [יח] הנודר מן המים הנמשכין ממעיין פלוני -- אסור בכל הנהרות היונקות ממנו, ואין צריך לומר הנמשכות: אף על פי שנשתנה שמם, ואין קורין אותם אלא נהר פלוני ובאר פלונית, ואין מלווין אותן לשם המעיין הנדור -- הואיל והוא עיקרן, אסור בכול. אבל אם נדר מנהר פלוני, או ממעיין פלוני -- אינו אסור אלא בכל הנהרות הנקראות על שמו.
יח) [יט] הנודר מיורדי הים -- מותר ביושבי היבשה; מיושבי היבשה -- אסור ביורדי הים, אף על פי שהם מפרשים באמצע הים הגדול: שיורדי הים, בכלל יושבי היבשה.
יט) הנודר מרואי חמה, אסור בסומין -- שלא נתכוון זה אלא ממי שהחמה רואה אותן. נדר משחורי הראש, אסור בקירחים ובבעלי שיבות; ומותר בנשים ובקטנים: ואם דרכן לקרות שחורי הראש לכול, אסור בכול.
כ) נדר משובתי שבת -- אסור בישראל, ובכותיים. נדר מעולי ירושלים -- אסור בישראל, ומותר בכותיים: שלא נתכוון זה אלא למי שמצוה עליו לעלות לירושלים.
כא) והנודר מבני נוח, מותר בישראל -- שאין נקראין בני נוח, אלא שאר האומות. [כא] נדר מזרע אברהם -- מותר בבני ישמעאל ובני עשיו, ואינו אסור אלא בישראל: שנאמר "כי ביצחק, ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב), והרי יצחק אמר ליעקוב "וייתן לך את ברכת אברהם" (בראשית כח,ד).
כב) נדר מן הערלים -- מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם; נדר מן המולים -- אסור בערלי ישראל, ומותר במולי אומות העולם: שאין העורלה קרוייה אלא לשם גויים, שנאמר "כי כל הגויים ערלים" (ירמיהו ט,כה); ואין כוונתו של זה אלא למי שהוא מצווה על המילה, ולמי שאינו מצווה עליה.
כג) הנודר מישראל, אסור בגרים; מן הגרים, מותר בישראל. הנודר מישראל, אסור בכוהנים ולויים; מן הכוהנים ומן הלויים, מותר בישראל. הנודר מן הכוהנים, מותר בלויים; מן הלויים, מותר בכוהנים. הנודר מבניו, מותר בבני בניו. ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, דין הנודר והנשבע אחד הוא.