פרק יד | |
א | וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל־ |
ב | זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־ |
מלמד שאין מטהרין אותו בלילה (מגילה כא.): | |
ג | וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־ |
חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו: | |
ד | וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־ |
פרט לטרפות (חולין קמ.): פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול (ערכין טז:): לפי שהנגעים באין על גסות הרוח: מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב: מקל של ארז: לשון של צמר צבוע זהורית (ב"מ כא.): | |
ה | וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת־ |
נותן אותם תחלה בכלי, כדי שיהא דם צפור ניכר בהם, וכמה הם, רביעית: | |
ו | אֶת־ |
מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן, יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה: | |
ז | וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן־ |
ח | וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת־ |
מלמד שאסור בתשמיש המטה (ת"כ פרק א, יא. חולין קמא.): | |
ט | וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת־ |
כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כנוס שער ונראה (סוטה טז.): | |
י | וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי־ |
לחטאת: לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים (מנחות צא.): להזות עליו שבע, וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות: | |
יא | וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: |
בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים: | |
יב | וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־ |
יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם: שהוא טעון תנופה חי: את האשם ואת הלוג: |