ויהי בנסוע הארון. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו׳, כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז.):

קומה ה׳. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר (תנחומא בויקהל ז.):

ויפצו אויביך. המכונסין:

וינסו משנאיך. אלו הרודפים:

משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר ומשנאיך נשאו ראש (תהלים פג, ג.), ומי הם, על עמך יערימו סוד (שם ד.):

שובה ה׳. מנחם תרגמו לשון מרגוע, וכן בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל, טו.):

רבבות אלפי ישראל. מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משתי אלפים ושתי רבבות:

ויהי העם כמתאננים. אין העם אלא רשעים, וכן הוא אומר מה אעשה לעם הזה (שמות יז, ד.), ואומר העם הרע הזה (ירמיה יג, י.), וכשהם כשרים קרואים עמי שנאמר שלח עמי (שמות ה, א.), עמי מה עשיתי לך (מיכה ו, ג. ספרי פה.):

כמתאוננים. אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש (שופטים יד, ד.):

רע באזני ה׳. תואנה שהיא רעה באזני ה׳, שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט, אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך:

ויחר אפו. אני הייתי מתכוין לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד:

בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים:

ויצעק העם אל משה. משל למלך בשר ודם שכעס על בנו, והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא (ספרי פו.):

ותשקע האש. שקעה במקומה בארץ, שאילו חזרה לאחת הרוחות, היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח (ספרי שם):

והאספסף. אלו ערב רב, שנאספו עליהם בצאתם ממצרים (ספרי שם):

וישבו. גם בני ישראל ויבכו עמהם:

מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו׳ (שמות יב, לח.), ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו׳ (במדבר לב, א.), אלא שמבקשים עלילה:

אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם (שמות ה, יח.), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות (ספרי פז.):

את הקשאים. אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך כו׳ כדאיתא בספרי (שם):

הקשאים. הם קוקומברו״ש בלע״ז:

אבטחים. בורק״ש:

החציר. כרישין פוריל״ש ותרגומו ית בוציניא וכו׳:

אל המן עינינו. מן בשחר מן בערב:

והמן כזרע גד. מי שאמר זו לא אמר זו, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב״ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו׳, כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב:

כזרע גד. עגול כגידא זרע קוליינד״ר:

בדולח. שם אבן טובה קריסט״ל:

שטו. אין שייט אלא לשון טיול אישבני״ר, בלא עמל. וטחנו ברחים וגו׳. לא ירד ברחים ולא בקדירה ולא במדוכה, אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין:

בפרור. קדרה:

לשד השמן. לחלוח של שמן, כך פירשו דונש, ודומה לו נהפך לשדי בחרבוני קיץ (תהלים לב, ד.), והלמ״ד יסוד, נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ, ורבותינו פרשוהו לשון שדים, אך אין ענין שדים אצל שמן, ואי אפשר לומר לשד השמן לשון וישמן ישורון (דברים לב, טו.), שאם כן היה המ״ם נקוד קמץ קטן (ציר״ה) וטעמו למטה תחת המ״ם, עכשיו שהמ״ם נקוד פתח קטן (סגול) והטעם תחת השי״ן, לשון שמן הוא, והשי״ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפת״ח קטן, מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד, לשון נוטריקון, ליש שמן דבש, כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש, ותרגום של אונקלוס דמתרגם דליש במשחא, נוטה לפתרונו של דונש, שהעיסה הנלושה בשמן, לחלוחית שמן יש בה:

בכה למשפחותיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם (ספרי צ.):

כי תאמר אלי. שאתה אומר אלי שאהו בחיקך, והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב, לד.), ואומר ויצום אל בני ישראל (שמות ו, יג.), על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם:

על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. אתה אומר לי לשאתם בחיקי:

ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה, כשהראהו הקב״ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם, על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:

ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב, וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכינוי ולתקון לשון:

אספה לי. הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי, והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג, טז.), אלא באש תבערה מתו, וראוים היו מסיני לכך, דכתיב ויחזו את האלהים (שמות כד, יא.), שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך, וזהו ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב״ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:

אשר ידעת כי הם וגו׳. אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן, כדרך שנצטערו בצרתן:

ולקחתם אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:

והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד, ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב״ה (ספרי צב.):

וירדתי. זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה:

ודברתי עמך. ולא עמהם:

ואצלתי. כתרגומו וארבי, כמו ואל אצילי בני ישראל (שמות כד, יא.):

ושמתי עליהם. למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום:

ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני שהם טרחנים וסרבנים (ספרי צב.):

ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:

התקדשו. הזמינו עצמכם לפורענות, וכן הוא אומר והקדישם ליום הריגה:

עד חדש ימים. זו בכשרים, שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, ברשעים הוא אומר, הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי (צד.). אבל במכילתא (ויסע פ״ג) שנויה חילוף, הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום, והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:

עד אשר יצא מאפכם. כתרגומו די תקוצון ביה, ויהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי, עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף:

והיה לכם לזרא. שתהיו מרחקין אותו יותר ממה שקרבתם (ספרי צד.), ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי, שיש לשון שקורין לחרב זרא:

את ה׳ אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו:

שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט, שלשת אלפים היתרים. ורבי משה הדרשן פירש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים:

הצאן ובקר ישחט. זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו׳, הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כה, כו.), ואיזו קשה, זו או שמעו נא המורים (במדבר כ, י.), אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר, חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא (שם יב, ז.), יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר, שש מאות אלף רגלי וגו׳, ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב״ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה׳ תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת (ספרי צה.):

עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, אי אפשר לעמוד על הטפל מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמר לפניו הריני הולך ומפייסן, אמר לו עתה תראה היקרך דברי שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן (זה קאי גם ללעיל), אמר להם היד ה׳ תקצר הן הכה צור ויזובו מים וגו׳ הגם לחם יוכל תת (תהלים עח, כ.), אמרו פשרה היא זו אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו׳:

ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי (צה.). ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם:

וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו, אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו (ספרי שם):

והמה בכתובים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לי״ב שבטים ששה ששה לכל שבט ושבט, חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה, אמר משה אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד, מה עשה, נטל ע״ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים חלק, וברר מכל שבט ושבט ששה והיו ע״ב, אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו, המקום לא חפץ בך:

וירץ הנער. יש אומרים גרשום בן משה היה:

כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם (סנהדרין יז.). דבר אחר תנם אל בית הכלא (ספרי צו.), לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:

המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי, הקנאתי אתה מקנא:

לי. כמו בשבילי, כל לשון קנאה, אדם הנותן לב על הדבר, או לנקום או לעזור, אנפרמנ״ט בלע״ז, אוחז בעובי המשא: