חומש

שלח לך - ראשון פרק י״ג, פסוקים א׳ - כ׳

פרק יג
א	וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
ב	שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:
שלח לך אנשים. למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (במ״ר טז, ו.): שלח לך. לדעתך (סוטה לד:), אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א, כב.), כמה שנאמר ותקרבון אלי כלכם וגו׳ (שם), ומשה נמלך בשכינה, אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים וגו׳ (שמות ג, יז.), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא יירשוה (במ״ר טז, ז ח.):
ג	וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל־פִּי יְהוָֹה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:
על פי ה׳. ברשותו, שלא עכב על ידו: כולם אנשים. כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו:
ד	וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן־זַכּוּר:
ה	לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן־חוֹרִי:
ו	לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה:
ז	לְמַטֵּה יִשָּׂשׂכָר יִגְאָל בֶּן־יוֹסֵף:
ח	לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן:
ט	לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן־רָפוּא:
י	לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן־סוֹדִי:
יא	לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן־סוּסִי:
יב	לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן־גְּמַלִּי:
יג	לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן־מִיכָאֵל:
יד	לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן־וָפְסִי:
טו	לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן־מָכִי:
טז	אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת־הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן יְהוֹשֻׁעַ:
ויקרא משה להושע וגו׳. התפלל עליו, יה יושיעך מעצת מרגלים (במ״ר טז, ט. יח, כא.):
יז	וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת־הָהָר:
עלו זה בנגב. הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח:
יח	וּרְאִיתֶם אֶת־הָאָרֶץ מַה־הִוא וְאֶת־הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם־רָב:
את הארץ מה היא. יש ארץ מגדלת גבורים, ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין, ויש ממעטת אוכלוסין (במ״ר טז, יח.): החזק הוא הרפה. סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין חזקים הם, שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם (במ״ר שם):
יט	וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר־הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם־רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר־הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:
הבמחנים. תרגומו הבפצחין, כרכין פצוחין ופתוחין מאין חומה: הטובה היא. במעינות ותהומות טובים ובריאים:
כ	וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם־רָזָה הֲיֶשׁ־בָּהּ עֵץ אִם־אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:
היש בה עץ. אם יש בהם אדם כשר, שיגין עליהם בזכותו: בכורי ענבים. ימים שהענבים מתבשלין בבכור:

שלח ראשון (עם פרש״י) -- במדבר: י״ג, א׳ - כ׳	חומש:
פ״ג - פ״ז	תהילים:
פרק ו. והנה - ״160״ הכלולה בחסד	תניא:
הל׳ איסורי ביאה פרק ו-ח	רמב״ם ג״פ:
הל׳ שמיטה ויובל.. בפרקים אלו. פרק א	רמב״ם פ״א:
מל״ת שמ. שמא. שמב. שמג. שדמ. שמה	ספר המצוות: