הלכות שמיטה ויובל פרק ד
א) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהן נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע -- הכול מותר לאוכלו מן התורה, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (ויקרא כה,ו).
ב) ואפילו שדה שניטייבה בשביעית, וצמחה -- פירותיה מותרין באכילה; וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כב,ה), שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין, לוקה: כיצד, כגון שעקר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ, כמו שביארנו. אלא קוצר מעט מעט, וחובט ואוכל.
ג) [ב] ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהן, מפני עוברי עבירה -- שלא ילך ויזרע תבואה וקטנייות וזירעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר ספיחין הן; לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית.
ד) [ג] הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותן רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן; אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגינות, ומיני תבואה וקטנייות -- כל הצומח מהן אסור מדבריהם; והמלקט אותן, מכין אותו מכת מרדות.
ה) [ד] ספיחים העולין בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע -- מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהן, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו: שדה בור, אין אדם נפנה לשם; ושדה ניר, רוצה הוא בתיקונה; ושדה כרם, אינו אוסר כרמו; ושדה זרע, הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום, ולא גזרו עליו.
ו) [ה] ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית, אסורין באכילה; ואין תולשין אותן ביד -- אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה. [ו] ועד מתיי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית, מראש השנה ועד חנוכה; ומחנוכה ואילך, ספיחין מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין.
ז) בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית -- אם עשו כיוצא בהן, מותרין; ואם לאו, אסורין. וכן שאר הפירות -- אין לוקחין אותן במוצאי שביעית, אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית: עשה הבכיר, הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית, מיד. [ח] מאימתיי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש.
ח) [ט] באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית -- אם היו תבואה או קטנייות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה -- הרי אלו מותרין: ואף על פי שאוסף אותן בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה -- הרי הן כפירות שביעית. [י] התבואה והקטנייות אסורין באכילה, משום ספיחין; ופירות האילן, אוכלין אותן בקדושת שביעית.
ט) [יא] האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, ופול המצרי שזרעו לזרע -- הולכין בהן אחר גמר פרי: אם נגמר פריין קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות שישית; ואם נגמרו אחר ראש השנה, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה, הרי אלו אסורים, משום ספיחים.
י) [יב] הירק, בשעת לקיטתו. והאתרוג -- אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה ככד בשביעית, חייב במעשרות כפירות שישית; ואפילו היה ככד בשישית -- הואיל ונלקט בשביעית -- הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות שישית להחמיר.
יא) [יג] וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית -- בתבואה וקטנייות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות; והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי; והירק, אחר לקיטתו.
יב) [יד] פול המצרי שזרעו לזרע בשישית, ונגמר פרייו קודם ראש השנה של שביעית -- בין ירק שלו בין זרע שלו, מותר בשביעית. ואם זרעו לירק, ונכנסה עליו שביעית -- בין ירקו בין זרעו, אסור כספיחי שביעית; וכן אם זרעו לזרע ולירק, הרי הוא אסור.
יג) [טו] עבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית -- אם זרעו לזרע, בין זרעו בין ירקו, אסור במוצאי שביעית, כשאר הספיחים; ואם זרעו לירק, הואיל ונלקט בשמינית, בין ירקו בין זרעו, מותר. זרעו לזרע ולירק -- זרעו אסור, משום ספיחים; וירקו מותר.
יד) [טז] בנות שוח -- הואיל והן נגמרין לאחר שלוש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית -- הרי הן נאכלין בשנה שנייה מן השבוע, בתורת שביעית.
טו) [יז] הבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהן מים שלושים יום קודם ראש השנה, ושל בעל, שמנע מהן שלוש עונות לפני ראש השנה -- הרי אלו מפירות שישית; פחות מכן, הרי הן כספיחי שביעית.
טז) [יח] הדילועין שקיימן לזרע -- אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם, מותר לקיימן בשביעית: שהן מפירות שישית. ואם לא הקשו, אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן שהקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית; ואם היו רכים, אסור לקיימן משום ספיחים. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא; אם צמח למוצאי שביעית, מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקונדס, אלא גוזז בעלין; ואם צמח למוצאי שביעית, מותר.
יז) [יט] לוף של ערב שביעית, וכן בצלים הקיצונים ופואה שנגמרו לפני שביעית -- מותר לעקור אותן בשביעית בקורדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ.
יח) [כ] הבצלים שירדו עליהן גשמים בשביעית, וצמחו -- כל זמן שהעלין שלהן ירוקין, הרי אלו מותרין. ואם השחירו, הרי הן כנטועין בארץ; ואותן העלין, אסורין משום ספיחין. ובין כך ובין כך, הבצלים עצמם בהיתרן עומדין.
יט) [כא] בצל שעקרו בשביעית, ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו -- העלו גידוליו את עיקרו, והותר הכול: הואיל ושביעית איסורה על ידי קרקע, כך בטילתה על ידי קרקע.
כ) [כב] הפירות שיוציא האילן בשביעית -- לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר "ואת עינבי נזירך לא תבצור" (ויקרא כה,ה); ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים -- לוקה.
כא) [כג] וכיצד עושה, תאנים של שביעית -- אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבש אותן בחורבה; ולא ידרוך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה; ולא יעשה זיתים בתוך הבד, אבל כותש הוא ומכניס לבד קטן ביותר; וטוחן בבית הבד, ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר הדברים -- כל שיכול לשנות, משנה.
כב) [כד] מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג,יא). וכל הנועל כרמו, או סג שדהו בשביעית -- ביטל מצות עשה; וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר "ואכלו אביוני עמך" (שם). ויש לו להביא מעט לתוך ביתו, כדרך שמביאין מן ההפקר -- חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין; ואם הביא יתר מזה, מותר.
כג) [כה] אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ..." (ויקרא כה,ב) -- בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית. [כו] כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב, אסור בעבודה; וכל הספיחין שצומחין בו, אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצריים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה -- אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרין באכילה. ומהנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית.
כד) [כז] סוריה -- אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל: כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער -- אף על פי שהן חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.
כה) [כח] עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי סוריה ועבר הירדן, מותרין באכילה -- לא יהיו ארצות אלו, חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים. [כט] גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית -- פירותיה מותרין: שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה -- והגויים אינן מצווין על השביעית, כדי שנגזור עליהן.
כו) [ל] עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר -- מושיבין עליהן שומר, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית.