לעדה הרעה וגו׳. אלו המרגלים מכאן לעדה שהיא עשרה:

אשר המה מלינים. את ישראל עלי:

את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים. המרגלים מלינים אותם עלי, שמעתי:

חי אני. לשון שבועה:

אם לא כן אעשה. כביכול איני חי:

כאשר דברתם. שבקשתם ממני, או במדבר הזה לו מתנו:

וכל פקדיכם לכל מספרכם. כל הנמנה לכל מספר שאתם נמנין בו, כגון לצאת ולבא לצבא, ולתת שקלים, כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו, ואלו הן מבן כ׳ שנה וגו׳, להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים:

ופגריכם אתם. כתרגומו (דילכון), לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו, נופל לשון זה כאן לומר אתם:

ארבעים שנה. לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים, ושנה ראשונה היתה בכלל ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר וביום פקדי, במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם (שמות לב, לד.), ואף כאן נאמר תשאו את עונותיכם ולא עונתכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה, וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה, וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים:

ונשאו את זנותיכם. כתרגומו ויקבלון ית חוביכון:

את תנואתי. שהניאותם את לבבכם מאחרי. תנואה, לשון הסרה, כמו כי הניא אביה אותה (במדבר ל, ו.):

וישבו וילינו עליו. וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה, אותם אנשים וימותו. כל הוצאת דבה לשון חינוך דברים, שמלקיחין לשונם לאדם לדבר בו, כמו דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז, י.), וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה:

דבה. פרליר״ש בלע״ז:

במגפה לפני ה׳. באותה מיתה ההגונה להם, מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאין מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה׳, באותה הראויה להם על פי מדותיו של הקב״ה שהוא מודד מדה כנגד מדה:

ויהושע וכלב חיו. מה תלמוד לומר חיו מן האנשים ההם, אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ (בבא בתרא קיח:) וקמו תחתיהם לחיים:

אל ראש ההר. הוא הדרך העולה לארץ ישראל:

הננו ועלינו אל המקום. לארץ ישראל:

אשר אמר ה׳. לתתה לנו שם נעלה:

כי חטאנו. על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה:

והיא לא תצלח. זו שאתם עושין לא תצלח:

כי על כן שבתם. כלומר כי זאת תבא לכם על אשר שבתם וגו׳:

ויעפלו. לשון חוזק. וכן הנה עפלה (חבקוק ב, ד.). אינגרי״ש בלע״ז לשון עזות וכן עופל בת ציון (מיכה ד, ח.), עופל ובחן (ישעיה לב, יד.). ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות:

ויכתום. כמו ואכות אותו טחון (דברים ט, כא.), מכה אחר מכה:

עד החרמה. שם המקום נקרא על שם המאורע:

כי תבאו. בשר להם שיכנסו לארץ:

ועשיתם אשה. אין זה צווי, אלא כשתבאו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לה׳:

ריח ניחח. שיהיה נחת רוח לפני:

לפלא נדר או בנדבה וגו׳. או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם, שחייבתי אתכם לעשות במועד:

והקריב המקריב. תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה, המנחה כליל והשמן נבלל בתוכה, והיין לספלים, כמו ששנינו במסכת סוכה (מח.):

לכבש האחד. על כל האמור למעלה הוא מוסב, על המנחה ועל השמן ועל היין:

או לאיל. ואם איל הוא. ורבותינו דרשו (חולין כג. מנחות צא:), או, לרבות את הפלגס לנסכי איל: