הלכות איסורי ביאה פרק יח
א) מפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה, היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו איסור השווה בכול, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו.
ב) לפיכך הנרבעת לבהמה, אף על פי שהיא בסקילה, לא נעשת זונה, ולא נפסלה לכהונה -- שהרי לא נבעלה לאדם; והבא על הנידה, אף על פי שהיא בכרת, לא נעשת זונה, ולא נפסלה לכהונה -- שהרי אינה אסורה להינשא לו. [ב] וכן הבא על הפנויה, אפילו הייתה קדשה שהפקירה עצמה לכול, אף על פי שהיא במלקות, לא נעשת זונה -- שהרי אינה אסורה להינשא לו.
ג) אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השווין בכול, ואינן מיוחדין בכוהנים, או מאיסורי עשה, ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערווה, או לגוי ועבד הואיל והיא אסורה להינשא לו -- הרי זו זונה. [ג] וכן הגיורת והמשוחררת, אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלוש שנים, הואיל ואינה בת ישראל -- הרי זו זונה, ואסורה לכוהן.
ד) מכאן אמרו, גוי או עבד או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי, או מצרי ואדומי ראשון ושני, או פצוע דכא וכרות שופכה, או חלל, שבאו על היהודית -- עשו אותה זונה, ונפסלה לכהונה; ואם הייתה כוהנת, פסלוה מן התרומה. וכן יבמה שבא עליה זר, עשאה זונה. והאיילונית מותרת לכוהן, ואינה זונה.
ה) [ד] הבא על אחת מהשנייות וכיוצא בהן, כגון הבא על קרובת חלוצתו או על חלוצתו -- לא עשה אותה זונה: שהרי אינה אסורה להינשא לו מן התורה, כפי שביארנו בהלכות ייבום.
ו) [ה] הא למדת, שאין היותה זונה תלוי בבעילה של איסור -- שהרי הבא על הנידה ועל הקדשה והנרבעת לבהמה נבעלה בעילה של איסור, ולא נעשת זונה; ומי שנישאת לחלל נבעלה בעילה של היתר, כמו שיתבאר, ונעשת זונה. ואין הדבר תלוי אלא בפגימה; ומפי השמועה למדו, שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה, או מחלל, כמו שביארנו.
ז) [ו] כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה, בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה -- משהערה בה, נפסלה משום זונה: ובלבד שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה.
ח) לפיכך אשת איש שנבעלה לאחר, בין באונס בין ברצון -- נפסלה לכהונה. [ז] אשת כוהן שנאנסה, בעלה לוקה עליה משום טומאה, שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה להיות לו לאישה, אחרי אשר הוטמאה" (דברים כד,ד). הכול בכלל, שאם נבעלו אסורין על בעליהן, פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה, שהיא מותרת לבעלה, שנאמר "והיא לא נתפשה" (במדבר ה,יג); אבל אשת כוהן באיסורה עומדת, שהרי היא זונה. [ח] אשת ישראל שנאנסה -- אף על פי שהיא מותרת לבעלה, הרי זו אסורה לכהונה.
ט) אשת כוהן שאמרה לבעלה, נאנסתי או שגגתי ובא עליי אחד, או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינת, בין באונס בין ברצון -- הרי זו אינה אסורה עליו, שמא נתנה עיניה באחר; ואם היא נאמנת לו, או העד נאמן לו, וסמך דעתו לדבריהם -- הרי זה יוציא, כדי לצאת מידי ספק.
י) [ט] אשת כוהן שאמרה לבעלה, נאנסתי, אף על פי שהיא מותרת לבעלה, כמו שביארנו -- הרי היא אסורה לכל כוהן שבעולם, אחר שימות בעלה, שהרי הודת שהיא זונה, ואסרה עצמה ונעשת כחתיכה האסורה.
יא) [י] כוהן שקידש גדולה או קטנה, ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש, נאסרה עליו מספק, שמא קודם קידושין נבעלה או אחר קידושין. אבל ישראל שטען טענה זו, לא נאסרה עליו -- שיש כאן שני ספקות: שמא קודם קידושין, ושמא אחר קידושין; ואפילו נאמר לאחר קידושין -- שמא באונס, שמא ברצון, שהאנוסה מותרת לישראל, כמו שביארנו.
יב) [יא] לפיכך אם קידשה אביה לישראל, והיא פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, וטען שמצאה דרוסת איש -- נאסרה עליו מספק: שאין כאן אלא ספק אחד, שמא באונס שמא ברצון, וספק איסור של תורה, להחמיר.
יג) [יב] כל אישה שקינא לה בעלה, ונסתרה ולא שתת מי סוטה -- אסורה לכוהן, מפני שהיא ספק זונה: בין שלא רצת היא לשתות, בין שלא רצה להשקותה, בין שהייתה שם עדות שמנעה אותה מלשתות, בין שקינאו לה בית דין, בין שהייתה מן הנשים שאין ראויות לשתות -- הואיל ולא שתת מכל מקום, הרי זו אסורה לכהונה מספק.
יד) [יג] פנויה שראוה שנבעלה לאחד, והלך לו, ואמרו לה, מי הוא זה שבא עלייך, ואמרה, אדם כשר -- הרי זו נאמנת; ולא עוד, אלא אפילו ראוה מעוברת, ואמרו לה, ממי נתעברת, ואמרה, מאדם כשר -- הרי זו נאמנת, ותהיה מותרת לכוהן.
טו) [יד] במה דברים אמורים, בשיהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים, או בקרנות שבשדות, שהכול עוברין שם, והיו רוב העוברין שם כשרים, ורוב העיר שממנה פירשו אלו העוברין כשרים -- שהחכמים עשו מעלה בייחוסין, והצריכו שני רובות. אבל אם היו רוב העוברין פסולין כגון גויים וממזרים וכיוצא בהם, אף על פי שרוב המקום שבאו ממנו כשרים, או שהיו רוב אנשי המקום פסולין, אף על פי שרוב העוברין שם כשרים -- חוששין לה שמא למי שפוסל אותה נבעלה, ולא תינשא לכוהן לכתחילה; ואם נישאת, לא תצא.
טז) [טו] ראוה שנבעלה בעיר, או נתעברה בעיר -- אפילו לא היה שוכן שם אלא גוי אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהם, הרי זו לא תינשא לכתחילה לכוהן: שכל הקבוע, כמחצה על מחצה הוא. ואם נישאת, לא תצא, הואיל והיא אומרת, לכשר נבעלתי.
יז) [טז] הייתה אילמת, או חירשת, או שאמרה, איני יודעת למי נבעלתי, או שהייתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול -- הרי זו ספק זונה; ואם נישאת לכוהן, תצא אלא אם כן היו שני הרובין המצויין אצלה כשרים.
יח) [יז] השבויה שנפדית, והיא בת שלוש שנים ויום אחד או יתר -- אסורה לכהונה, מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לגוי. ואם יש לה עד שלא נתייחד הגוי עימה, הרי זו כשרה לכהונה; ואפילו עבד או שפחה או קרוב, נאמן לעדות זו. ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחברתה, הרי אלו נאמנות -- הואיל ואיסור כל הספקות כולן מדברי סופרים, לפיכך הקלו בשבויה.
יט) [יח] וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו, נאמן. מעשה באחד שנשבה הוא ואימו, והיה מסיח לפי תומו ואמר, נשבינו לבין הגויים, יצאתי לשאוב מים, ודעתי על אימי, ללקוט עצים, ודעתי על אימי -- והשיאו אותה חכמים לכוהן, על פיו.
כ) [יט] אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאה, שאין אדם מעיד לעצמו. וכן שפחתה, לא תעיד לה; אבל שפחת בעלה, מעידה לה. ושפחתה שהייתה מסיחה לפי תומה, נאמנת.
כא) [כ] כוהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה, הרי זה לא יישאנה -- שמא עיניו נתן בה; ואם פדיה והעיד בה, הרי זה יישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה, לא היה נותן מעותיו בה.
כב) [כא] האישה שאמרה, נשביתי וטהורה אני -- נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: אפילו היה שם עד אחד, שמעיד שהיא שבויה. אבל אם יש שם שני עדים שנשבית, אינה נאמנת -- עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה.
כג) היו שם שני עדים שנשבית, ועד אחד מעיד שנטמאת, ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עימה גוי עד שנפדית -- אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אישה או שפחה, הרי זו מותרת.
כד) [כב] מי שאמרה, נשביתי וטהורה אני, והתירוה בית דין להינשא, ואחר כך באו שני עדים שנשבית -- הרי זו תינשא לכתחילה, ולא תצא מהיתרה. ואפילו נכנס אחריה שבאי, והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה -- הרי זו לא תצא מהיתרה שהתירוה; ומשמרין אותה מעתה, עד שתיפדה.
כה) [כג] באו לה שני עדים אחר כך שנטמאת -- אפילו נישאת ואפילו היו לה בנים, הרי זו תצא; ואם בא עד אחד, אינו כלום. אמרה, נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים שאני טהורה -- אין אומרין נמתין עד שיבואו עדים, אלא מתירין אותה מיד; ולא עוד, אלא אפילו יצא עליה קול שיש עליה עדי טומאה -- מתירין אותה, עד שיבואו: שבשבויה הקלו.
כו) [כד] האב שאמר, קידשתי את בתי וגירשתיה, והרי היא קטנה -- נאמן; קידשתיה וגירשתיה כשהייתה קטנה, והרי היא גדולה -- אינו נאמן להחזיקה גרושה; נשבית ופדיתיה, בין שהיא גדולה, בין שהיא קטנה -- אינו נאמן: שלא האמינה אותו תורה אלא לאוסרה משום אישות, שנאמר "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב,טז); אבל לא לפוסלה משום זנות.
כז) [כה] אשת כוהן שנאסרה עליו משום שבויה -- הואיל והדבר ספק, הרי זו מותרת לדור עימו בחצר אחת: ובלבד שיהיו עימו בניו ובני ביתו תמיד, לשומרו.
כח) [כו] עיר שבאה במצור ונכבשה -- אם היו הגויים מקיפין את העיר מכל רוחותיה, כדי שלא תימלט אישה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותן -- הרי כל הנשים שבתוכה פסולות לכהונה כשבויות, שמא נבעלו לגויים: אלא מי שהייתה מבת שלוש שנים ולמטה, כמו שביארנו. [כז] ואם היה אפשר שתימלט אישה אחת, ולא יידעו בה, או שהייתה בעיר מחבואה אחת, אפילו אינה מחזקת אלא אישה אחת -- הרי זו מצלת על הכול.
כט) [כח] כיצד מצלת, שכל אישה שאמרה, טהורה אני -- נאמנת, ואף על פי שאין לה עד: מתוך שיכולה לומר, נמלטתי כשנכבשה העיר, או במחבואה הייתי וניצלתי -- נאמנת לומר, לא נמלטתי ולא נחבאתי, ולא נטמאתי.
ל) [כט] במה דברים אמורים, בגדוד של אותה מלכות, שהן מתיישבין בעיר ואינן יראין, לפיכך חוששין להן, שמא בעלו. אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר -- לא נאסרו הנשים, מפני שאין להן פנאי לבעול: שהן עוסקים בשלל ובורחין להן. ואם שבו נשים, ונעשו ברשותן -- אף על פי שרדפו אחריהן ישראל והצילו אותן מידן, הרי הן אסורות.
לא) [ל] האישה שנחבשה ביד גויים -- על ידי ממון, מותרת. על ידי נפשות, אסורה לכהונה; לפיכך אם היה בעלה כוהן, נאסרה עליו. במה דברים אמורים, בזמן שיד ישראל תקיפה על הגויים, והן יראין מהן; אבל בזמן שיד הגויים תקיפה -- אפילו על ידי ממון -- כיון שנעשת ברשות גויים, נאסרה, אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה, כמו שביארנו.
הלכות איסורי ביאה פרק יט
א) איזו היא חללה, זו שנולדה מאיסור כהונה; וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכוהן, נתחללה. אבל הכוהן עצמו שעבר העבירה, לא נתחלל. [ב] ובין שנבעלה באונס בין שנבעלה בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה -- משהערה בה, נתחללה: והוא שיהיה כוהן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, ותהיה זו האסורה לו בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה.
ב) [ג] כיצד, כוהן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הגרושה, או על הזונה, וכוהן גדול שבא עליהן, או על האלמנה, או שנשא בעולה ובא עליה -- הרי אלו נתחללו לעולם; ואם הוליד ממנה בן, בין זה שחיללה בין כוהן אחר -- הוולד חלל. אבל כוהן שקידש אישה מאיסורי כהונה, ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין -- לא נתחללה; ואם נישאת -- אף על פי שלא נבעלה, נתחללה: שכל נשואה בחזקת בעולה היא, אף על פי שנמצאת בתולה. [ד] כוהן גדול שנשא בוגרת, או מוכת עץ -- לא חיללה; וכן אם בעל בעולה בלא נישואין, לא חיללה.
ג) [ה] כוהן הבא על ערווה מן העריות חוץ מנידה, או על אחת מחייבי לאוין השווין בכול -- עשה אותה זונה, כמו שביארנו; חזר ובא עליה ביאה שנייה, בין הוא בין כוהן אחר -- נעשת חללה, וזרעו ממנה חללים.
ד) לפיכך כוהן שבא על זקוקה ליבם, ונתעברה מביאה ראשונה -- הוולד כשר, לפי שאינה מאיסורי כהונה; ונעשת זונה. חזר ובא עליה ביאה שנייה, נתעברה וילדה -- היא חללה וולדה חלל, לפי שהוא מאיסורי כהונה. [ו] וכן כוהן הבא על הגיורת והמשוחררת -- חיללה, וזרעו ממנה חללים.
ה) כוהן שבא על הנידה, הוולד כשר ואינו חלל -- שאין איסור הנידה מיוחד בכוהנים, אלא שווה בכול. [ז] כוהן שנשא גרושה מעוברת, בין ממנו בין מאחר, וילדה כשהיא חללה -- הוולד כשר, שהרי לא בא מטיפת עבירה.
ו) [ח] כבר ביארנו, שהחלוצה אסורה לכוהן מדבריהם. לפיכך כוהן שבעל חלוצה -- הרי זו חללה, וזרעה מכוהן חללים: והכול מדבריהם. אבל כוהן שבא על אחת מהשנייות -- היא כשרה, וזרעו ממנה כשרים: שאיסור השנייות איסור השווה בכול, ואינו מיוחד בכוהנים.
ז) [ט] כוהן שבא על ספק זונה, כגון ספק גיורת או משוחררת, או שבא על ספק גרושה, וכן כוהן גדול שבא על ספק אלמנה -- הרי זו ספק חללה, וולדה ספק חלל.
ח) [י] נמצאו החללים שלושה -- חלל מן התורה, וחלל מדבריהם, וספק חלל. וכל ספק חלל, נותנין עליו חומרי כוהנים וחומרי ישראל -- אינו אוכל בתרומה כישראל, ולא מיטמא למתים ככוהן, ונושא אישה הראויה לכוהן; ואם אכל, או נטמא, או נשא גרושה -- מכין אותו מכת מרדות. והוא הדין, לחלל של דבריהם. אבל חלל של תורה הודאי -- הרי הוא כזר, ונושא גרושה, ומיטמא למתים: שנאמר "אמור אל הכוהנים בני אהרון" (ויקרא כא,א) -- אף על פי שהן בני אהרון, עד שיהיו בכיהונם.
ט) [יא] כוהן זכר, הוא שאסור לישא חללה וזונה; ולפיכך אסור בגיורת ומשוחררת, שהיא כזונה כמו שביארנו. אבל הכוהנת, מותרת להינשא לחלל ולגר ולמשוחרר -- שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין, שנאמר "בני אהרון" (ויקרא כא,א), ולא בנות אהרון. נמצא הגר מותר לישא ממזרת, ומותר לישא כוהנת.
י) [יב] גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו, והולידו בת, אפילו לאחר כמה דורות -- הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל, הרי אותה הבת אסורה לכוהן; ואם נשאת, לא תצא -- הואיל והורתה ולידתה בקדושה. אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת או משוחררת -- בתו כשרה לכהונה, לכתחילה.
יא) [יג] גר עמוני שנשא בת ישראל, וכן מצרי שני שנשא בת ישראל -- אף על פי שביאתם בעבירה, והרי נשותיהן זונות, כמו שביארנו -- בנותיהם כשרות לכהונה, לכתחילה.
יב) [יד] חלל שנשא כשרה, זרעו ממנה חללים; וכן בן בן בנו אפילו אחר אלף דור -- שבן החלל הזכר, חלל לעולם. ואם הייתה בת, אסורה היא לכהונה -- שהרי היא חללה. אבל ישראל שנשא חללה, הוולד כשר; לפיכך אם הייתה בת, הרי זו תינשא לכהונה.
יג) [טו] כוהנים ולויים וישראליים -- מותרין לבוא זה בזה, והוולד הולך אחר הזכר; לויים וישראליים וחללים -- מותרים לבוא זה בזה, והוולד הולך אחר הזכר: שנאמר "ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם" (במדבר א,יח) -- בית אביו היא משפחתו, ואין בית אימו משפחתו.
יד) [טז] לויים וישראליים וחללים וגרים ומשוחררים -- מותרין לבוא זה בזה. והגר והמשוחרר שנשא לוייה, או ישראלית, או חללה -- הרי הבן ישראלי; וישראלי או לוי או חלל שנשאו גיורת, או משוחררת -- הוולד הולך אחר הזכר.
טו) [יז] כל משפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה; ואף על פי כן, אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכול ועז פנים ביותר -- חוששין להן, וראוי להתרחק מהן: שאלו מיני פסלנות הן.
טז) וכן כל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים, ואומר עליהן שהן ממזרים -- חוששין לו, שמא ממזר הוא; ואם אמר עליהן שהן עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא: שכל הפוסל, במומו הוא פוסל.
יז) וכן כל מי שיש בו עזות פנים, או אכזרייות, ושונא את הברייות, ואינו גומל להן חסד -- חוששין לו ביותר, שמא גבעוני הוא: שסימני ישראל האומה הקדושה -- ביישנים, רחמנים, וגומלי חסדים; ובגבעונים הוא אומר "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב) -- לפי שהעיזו פניהם, ולא נתפייסו, ולא ריחמו בני שאול ולא זכרו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עימהם חסד והחיום בתחילה.
יח) משפחה שקרא עליה ערער, והוא שיעידו שניים שנתערב בהן חלל או ממזר, או שיש בהן עבדות -- הרי זו ספק. ואם משפחת כוהנים היא -- לא יישא ממנה אישה, עד שיבדוק עליה ארבע אימהות שהן שמונה: אימה, ואם אימה, ואם אבי אימה, ואם אם אבי אימה; וכן הוא בודק על אם אביה, ואם אם אביה, ואם אבי אביה, ואם אם אבי אביה.
יט) ואם הייתה משפחה זו שקרא עליה ערער לויים, או ישראליים -- מוסיף לבדוק להם זוג אחד; ונמצא בודק עשר אימהות, שהעירוב בלויים וישראליים יתר מן הכוהנים.
כ) ולמה בודק בנשים בלבד -- מפני שהאנשים, כל עת שיריבו זה את זה, יחרף את חברו בפסול שיש בייחוסו, ואילו היה שם פסול, היה נשמע; אבל הנשים, אין מחרפות בייחוסין. [כא] ולמה יבדוק האיש כשירצה לישא ממשפחה זו שהורעה חזקתה, ולא תבדוק אישה שתינשא להם -- מפני שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין.
כא) [כב] כל שקורין לו ממזר ושותק, או נתין ושותק, או חלל ושותק, או עבד ושותק -- חוששין לו ולמשפחתו, ואין נושאין מהן אלא אם כן בודקין אחריהן, כמו שביארנו.
כב) [כג] משפחה שנתערב בה ספק חלל -- כל אלמנה מאותה משפחה, אסורה לכוהן לכתחילה; ואם נישאת, לא תצא -- מפני שהן שתי ספקות: שמא זו אלמנת אותו חלל, שמא אינה אלמנתו; ואם נאמר שהיא אלמנתו, שמא חלל הוא שמא אינו חלל. אבל אם נתערב בה חלל ודאי, כל אישה מהן אסורה לכוהן עד שיבדוק; ואם נישאת, תצא. והוא הדין, אם נתערב בה ספק ממזר, או ממזר ודאי -- שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה, איסור אחד הוא, כמו שביארנו.
הלכות איסורי ביאה פרק כ
א) כל הכוהנים בזמן הזה -- בחזקה הם כוהנים, ואינן אוכלין אלא בקודשי הגבול: והוא, שתהיה תרומה של דבריהם; אבל תרומה של תורה, וחלה של תורה -- אין אוכל אותה אלא כוהן מיוחס.
ב) איזה הוא כוהן מיוחס -- כל שהעידו לו שני עדים שהוא כוהן בן פלוני הכוהן, ופלוני בן פלוני הכוהן עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא, הכוהן ששימש על גבי המזבח: שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו, לא היו מניחין אותו לעבוד.
ג) לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה, ולא מן הסנהדרין ומעלה -- שאין ממנין בסנהדרין אלא כוהנים לויים וישראליים מיוחסין.
ד) [ג] חלה בזמן הזה, ואפילו בארץ ישראל -- אינה של תורה, שנאמר "בבואכם אל הארץ" (במדבר טו,יח), ביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם: וכשעלו בימי עזרא, לא עלו כולן. וכן תרומה בזמן הזה -- של דברי סופרים; ולפיכך אוכלין אותה הכוהנים שבזמננו, שהן בחזקה.
ה) [ד] מי שהעידו לו עדים, שראוהו שהיה אוכל בתרומה של תורה -- הרי זה מיוחס; ואין מעלין לייחוסין לא מנשיאת כפיים, ולא מקריאה בתורה ראשון, ולא מחילוק תרומה בבית הגרנות, ולא על פי עד אחד.
ו) [ה] כוהן מיוחס שאמר, בני הוא זה וכוהן הוא -- אין מעלין אותו לייחוסין על פיו, עד שיביא עדים שהוא בנו. [ו] כוהן מיוחס שיצא הוא ואשתו שידענו שהיא כשרה, למדינה אחרת, ובא הוא והיא ובנים כרוכין אחריה ואמר, אישה שיצאת עימי היא זו, ואלו בניה -- אינו צריך להביא עדים לא על האישה, ולא על הבנים. מתה, ואלו בניה -- צריך להביא עדים שאלו בניו; ואינו צריך להביא עדים על אימן שהיא כשרה, מפני שכבר הוחזק שיצא מעימנו באישה כשרה.
ז) יצא כוהן מיוחס למדינה אחרת, ובא הוא ואשתו ובניו ואמר, אישה זו נשאתי, ואלו בניה -- צריך להביא עדים שאישה זו כשרה, ואינו מביא עדים שאלו בניה: והוא, שיהיו כרוכין אחריה. ואם בא בשתי נשים, והביא ראיה על האחת -- אף על פי שהבנים קטנים וכרוכין אחריה, צריך להביא ראיה עליהן: שמא בניו מן האחרת הם, ונכרכו אחר זו המיוחסת. [ח] בא הוא ובניו ואמר, אישה נשאתי ומתה, ואלו בניה -- מביא עדים שאותה האישה כשרה הייתה, ואלו בניה.
ח) וכדין הזה דנין בישראל מיוחס, ובלוי מיוחס -- ואחר כך נעיד על בנו זה שהוא מיוחס, כדי שיהיה ראוי לסנהדרין.
ט) אין מעלין משטרות לכהונה. כיצד, הרי שהיה כתוב בשטר פלוני כוהן לווה מפלוני או הלווהו כך וכך, והעדים מלמטה -- אין מחזיקין כוהן זה שהוא מיוחס, שמא לא העידו אלא על המלווה.
י) במה דברים אמורים, לעניין ייחוס; אבל לחזקה שיהיה כוהן ככוהני זמן זה, ויאכל תרומה וחלה של דברי סופרים, ובשאר קודשי הגבול -- מעלין מן השטרות, ועל פי עד אחד, ומנשיאות כפיים, ומקריאה בתורה ראשון. [י] וכן כל כוהן שאמר, בני זה כוהן -- נאמן להאכילו בתרומה, ולהיותו בחזקת כוהן; ואינו צריך להביא ראיה, לא על הבנים ולא על האישה.
יא) שניים שבאו למדינה, זה אומר, אני וחברי כוהן, וזה השני אומר, אני וחברי כוהן -- אף על פי שנראין כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין, ושניהן בחזקת כוהנים; וכן עד שאמר, ראיתי זה שנשא כפיו, או שאכל בתרומה, או שחלק על הגורן, או שקרא בתורה ראשון וקרא אחריו לוי -- מחזיקין אותו בכהונה על פיו. וכן אם העיד שזה קרא שני בתורה אחר כוהן, מחזיקין אותו בלוייה.
יב) העיד שראה זה שחלק עם אחיו בבית דין תרומה שהניח להן אביהן הכוהן, אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו -- שמא חלל הוא, ולקח חלק ירושתו מתרומה למוכרו.
יג) מי שבא בזמן הזה ואמר, כוהן אני -- אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו: ולא יקרא בתורה ראשון, ולא יישא את כפיו, ולא יאכל בקודשי הגבול -- עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה, וזונה, וחללה, ואינו מיטמא למתים. ואם נשא, או נטמא -- לוקה; והנבעלת לו ספק חללה. [יד] ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן.
יד) כיצד, מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר, זכור אני כשהייתי תינוק, והייתי מורכב על כתפו של אבי שהוציאוני מבית הספר, והפשיטוני כותונתי והטבילוני לאכול תרומה לערב, וחבריי בודלין ממני, והיו קוראין אותי יוחנן אוכל חלות -- והעלהו רבנו הקדוש לכהונה, על פי עצמו.
טו) נאמן גדול לומר, זכור אני כשהייתי קטן, וראיתי פלוני טובל ואוכל בתרומה לערב -- ומחזיקין אותו בכהונה, בעדותו.
טז) מי שבא בזמן הזה ואמר, כוהן אני, ועד אחד מעיד לו, שאני יודע באביו של זה שהוא כוהן -- אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה, שמא חלל הוא: עד שיעיד, שזה כוהן הוא. אבל אם הוחזק אביו כוהן, או שבאו שניים והעידו שאביו של זה כוהן -- הרי הוא בחזקת אביו.
יז) [טז] מי שהוזחק אביו כוהן, ויצא עליו קול שהוא בן גרושה, או חלוצה -- חוששין לו, ומורידין אותו; בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהונה על פיו. באו שניים עדים אחר כך והעידו שהוא חלל, מורידין אותו מן הכהונה; בא עד אחד והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהונה -- שזה האחרון מצטרף לעד ראשון, והרי שניהן מעידין שהוא כשר, ושניים מעידים שהוא פסול: יידחו אלו ואלו ויידחה הקול, שהשניים כמאה -- ויישאר כוהן בחזקת אביו.
יח) [יז] אישה שלא שהת שלושה חודשים אחר בעלה, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, והיה אחד מהן כוהן והשני ישראל -- הרי זה ספק כוהן; וכך אם נתערב ולד כוהן בוולד ישראל, והגדילו התערובת -- כל אחד מהן ספק כוהן: ונותנין עליהן חומרי ישראל, וחומרי כוהנים -- נושאין נשים הראויות לכהונה, ואין מיטמאין למתים, ולא אוכלין בתרומה; ואם נשאו גרושה, מוציאין ואינן לוקין.
יט) [יח] שני כוהנים שנתערבו ולדותיהן, או אשת כוהן שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים, ונישאת לכוהן אחר, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון -- נותנין לו על הוולד חומרי שניהן: הוא אונן עליהן, והן אוננין עליו, הוא אין מיטמא להן, והן אינן מיטמאין לו; ועולה במשמרו של זה ושל זה, ואין חולק -- ואם היו שניהן במשמר אחד ובית אב אחד, נוטל חלק אחד.
כ) [יט] במה דברים אמורים, בזמן שהן באין מכוח נישואין; אבל בזנות, גזרו חכמים שמשתקין אותו מדין כהונה כלל, הואיל ואינו יודע אביו הודאי -- שנאמר "והייתה לו ולזרעו אחריו" (במדבר כה,יג), עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו.
כא) [כ] כיצד, עשרה כוהנים שפירש אחד מהן ובעל, שהרי הוולד כוהן ודאי, ואף על פי כן הואיל ואינו יודע אביו שיתייחס לו, משתקין אותו מדין כהונה; ואינו עובד, ולא אוכל תרומה, ולא חולק. ואם נטמא למתים, או נשא גרושה -- לוקה, שאין כאן ספק היתר.