צו את בני ישראל. מה אמור למעלה, יפקוד ה׳, אמר לו הקב״ה, עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו׳, כדאיתא בספרי (קמב.):

קרבני. זה הדם (ספרי שם):

לחמי. אלו אימורין, וכן הוא אומר והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה (ויקרא ג, טז.):

לאשי. הנתנין לאשי מזבחי:

תשמרו. שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו (ספרי שם), מכאן למדו (תענית כז.) ותקנו מעמדות:

במועדו. בכל יום הוא מועד התמידים:

ואמרת להם. אזהרה לבית דין:

שנים ליום. כפשוטו, ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום, תמיד של שחר במערב, ושל בין הערבים במזרחן של טבעות (יומא סב:):

את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה וגו׳ (שמות כט, לח.), היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות:

סלת למנחה. מנחת נסכים:

העשיה בהר סיני. כאותן שנעשו בימי המלואים. דבר אחר, העשויה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות (שם כד, ו.), מלמד שטעונה כלי:

ונסכו. יין:

בקדש הסך. על המזבח יתנסכו:

נסך שכר. יין המשכר, פרט ליין מגתו (בבא בתרא צז.):

ריח ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

עולת שבת בשבתו. ולא עולת שבת בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו, שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו:

על עולת התמיד. אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד. ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין (ספרי קמד.), וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה:

ושלשה עשרנים. כמשפט נסכי פר, שכן הן קצובין בפרשת נסכים:

זאת עלת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו, ושוב אין לו תשלומין:

ושעיר עזים וגו׳. כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, הכל כמו שמפורש במסכת שבועות (ט.), ונשתנה שעיר ראש חודש שנאמר בו לה׳, ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב״ה בלבד, ושאר השעירין למדין ממנו, ומדרשו באגדה, אמר הקב״ה, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח:

על עלת התמיד יעשה. כל הקרבן הזה:

ונסכו. אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת: