ראשי המטות. חלק כבוד לנשיאים, ללמדם תחלה, ואחר כך לכל בני ישראל, ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר וישיבו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם, ואחרי כן נגשו כל בני ישראל (שמות לד, לא לב.). ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלשה הדיוטות. או יכול, שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד, נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר, (ויקרא יז, ב.), מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו׳, אף זו נאמרה לכולן (בבא בתרא קכ:):

זה הדבר. משה נתנבא בכה אמר ה׳ כחצות הלילה (שמות יא, ד.), והנביאים נתנבאו בכה אמר ה׳, מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר (ספרי קנג.). דבר אחר, זה הדבר, מיעוט הוא, לומר, שהחכם בלשון התרה, ובעל (ואב) בלשון הפרה, כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו, אין מותר ואין מופר (ספרי קנג. נדרים עח.):

נדר. האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור:

לא יחל דברו. כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין:

בבית אביה. ברשות אביה ואפילו אינה בביתו (ספרי שם):

בנעוריה. ולא קטנה ולא בוגרת, שהקטנה אין נדרה נדר, והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה. ואי זו היא קטנה, אמרו רבותינו, בת י״א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה, נדרה נדר, בת י״ב שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק:

ואם הניא אביה אותה. אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר, ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. ופשוטו, לשון מניעה והסרה, וכן ולמה תניאון (במדבר לב, ז.), וכן שמן ראש אל יני ראשי (תהלים קמא, ה.), וכן וידעתם את תנואתי (במדבר יד, לד.), את אשר סרתם מעלי:

וה׳ יסלח לה. במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר, ואם המופרין צריכין סליחה, קל וחומר לשאינן מופרין (ספרי קנג.):

ואם היו תהיה לאיש. זו ארוסה, או אינו אלא נשואה, כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה, הרי נשואה אמור, וכאן בארוסה, ובא לחלוק בה, שאביה ובעלה מפירין נדריה (נדרים סז.), הפר האב ולא הפר הבעל, או הפר הבעל ולא הפר האב, הרי זה אינו מופר, ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם:

ונדריה עליה. שנדרה בבית אביה ולא שמע בהן אביה, ולא הופרו ולא הוקמו:

ושמע אישה וגו׳. הרי לך, שאם קיים הבעל שהוא קיים:

[ואם ביום שמוע אשה יניא אותה] והפר את נדרה אשר עליה. יכול אפילו לא הפר האב תלמוד לומר בנעוריה בית אביה, כל שבנעוריה ברשות אביה היא:

כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. לפי שאינה לא ברשות אב ולא ברשות בעל, ובאלמנה מן הנשואין הכתוב מדבר, אבל אלמנה מן האירוסין, מת הבעל, נתרוקנה וחזרה לרשות האב:

ואם בית אישה נדרה. בנשואה הכתוב מדבר:

כל נדר וכל שבעת אסר וגו׳. לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, תלמוד לומר, לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש בלבד, והם מפורשים במסכת נדרים (עט.):

מיום אל יום. שלא תאמר מעת לעת, לכך נאמר מיום אל יום, ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך:

אחרי שמעו. אחרי ששמע וקיים, שאמר אפשי בו, וחזר והפר לה אפילו בו ביום:

ונשא את עונה. הוא נכנס תחתיה, למדנו מכאן, שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין:

מאת המדינים. ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא אל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט.), אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר, מפני ב׳ פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית:

וידבר משה וגו׳. אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר (ספרי קנז.):

החלצו. כתרגומו, לשון חלוצי צבא, מזויינים:

אנשים. צדיקים, וכן בחר לנו אנשים (שמות יז, ט.), וכן אנשים חכמים וידועים (דברים א, טו.):

נקמת ה׳. שהעומד כנגד ישראל, כאילו עומד כנגד הקב״ה:

לכל מטות ישראל. לרבות שבט לוי (ספרי קנז.):

וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני (שמות יז, ד.), ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו על כרחן:

אותם ואת פינחס. מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, אמר הקב״ה, מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור. דבר אחר, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו (בראשית לז, לו.), ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף, שנאמר מבנות פוטיאל (שמות ו, כה.), מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודת אלילים, ומזרע יוסף שפטפט ביצרו (סוטה מג.). דבר אחר, שהיה משוח מלחמה (שם):

וכלי הקדש. זה הארון והציץ, שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב אל חלליהם, בספר יהושע (יג, כב.):

בידו. ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כ.):

חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת, אלא ללמדך, ששוו כולם בעצה, והושוו כולם בפורענות (ספרי קנז.), בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה, אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי״ב אלף אתם באים להלחם, נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו:

בחרב. הוא בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנתם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ.):

טירתם. מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. דבר אחר, לשון מושב שריהם, כמו שמתורגם סרני פלשתים, טורני פלשתאי:

ויקחו את כל השלל וגו׳. מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו׳, ועליהם מפורש בקבלה, שניך כעדר הרחלים וגו׳, אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים:

שלל. הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין:

בז. הוא ביזת מטלטלין שאינם תכשיטין:

מלקוח. אדם ובהמה, ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם, ומלקוח בבהמה: